אהבה בלתי אפשרית בעליל
הכל התחיל כשיניב הגיע לבית הספר שלנו. ביס גאולים.
הוא נזקק לעזרה בהתחלה ,קצת בשיעורי הבית ,לא יותר מדי…
הוא הגיע אלינו בקיץ שעבר. ילד רזה וצנום. חברים היו לו. אבל כולם כנראה רק מהעדה שלו.והיו עוד כמה שניסו לעזור לו בשיעורים, סתם לדבר איתו ולתקשר איתו.
שמתי לב במיוחד אליו , אל ההפרדה הגזעית שמתנהלת בחצר. ילדים שחורים מכאן וילדים לבנים מפה.
זה היה בהפסקה . ראיתי ותו יושב על המדרגות בין הקומה הראשונה לקומה השניה.שקוע כולו באייפון שלו.
ניגשתי אליו . אני המורה שלו. מתפקידי לבדוק מה הולך איתו.
יניב, מה שלומך …. אני שואלת..
בסדר …עדיין לא מסיט את ראשו מהאייפון.
ילדים עברו פטפטו צחקו…לעסו כריך .
יניב המשיך לשבת לא ראיתי שאכל משהו.
יניב ,הבאת כריך או איזה פרי…הרגשתי קצת מוזר.כאילו אני בתפקיד של אמא שלו …
הפעם הוא הרים את הראש וחייך אלי.היו לו שיניים לבנות תואמות ועיניים חומות נצצו בפנים הכהים שלו.הזמנתי אותו לחדר המורים.
ישבו שם כמה מורות.הן היו עסוקות בפטפוט מצחקקות ושותות את הנס שלהן.
בקושי התיחסו אלינו. בבית הספר שלנו זה די טריוויאלי להזמין תלמיד לחדר המורים. לשבת איתו בקצה החדר ולנהל איתו שיחה. אז התעניינתי , איך הוא מסתדר.אם יש מישהו שעוזר לו ….ואיך הולך בבית…
יניב היה מופנם. ענה בקצרה על שאלותי. בקושי חייך מדי פעם.
אבא שלו כבר שנה לא עובד.כל היום בבית עם הטלביזיה.סיפר במבוכה.
אמא עובדת בסופר השכונתי . בניקיון.
ויש לו חמישה אחים קטנים.
רציתי נורא לחבק את הילד הזה. יניב נראה לי כלכך עצוב ומוכה.
הרגשתי משהו. משהו אמיתי כלפיו. מין רצון עז לטפל בו ,לשמור עליו להגן עליו.
אחרי השיחה הזאת שלנו בחדר המורים, הייתי רואה אותו מדי פעם.השתדלתי להיות פחות בסביבתו. קצת נבהלתי מהרגשות שלי אליו.אבל באין רואיםהייתי מביאה לו בגדים של הבן שלי יוני. שכבר נמאסו עליו ועדיין היו במצב מצויין.
לימים.הרים יניב את ראשו.הוא כבר ממש לא היה מופנם וסגור,יותר ויותר ראיתי אותו צוחק בהפסקות וחברים היו סביבו.
זה היה יום חמישי אחד.קראתי לו ,כשהיה בהפסקה .הזמנתי אותו לחדר המנהל…
ידעתי שהמנהל שלנו מר גרזון נמצא בחופשה.סגרתי את הדלת אחרי.
יניב הסתכל עלי בתימהון. לא יודעת מה עבר עלי.
חיבקתי אותו ונישקתי אותו על פיו. הוא תפס אותי בחוזקה. יניב רק בן 15 אבל ממש גבר צעיר.
גבוה ושרירי. הוא מילמל משהו והמשיך לנשק ולחבק אותי.
מאז אנחנו ביחד.
אני יודעת זה לא מקובל בעליל. אני כבר בת שלושים ושלוש . נשואה … לא הייתי אומרת באושר…ויש לי שלושה ילדים.
הרגש שלי ליניב הוא כבר לא כמו אם לבן. עכשיו כבר יש משהו אחר אהבה ותשוקה.קשה כבר להחביא את זה.
המורות בבית הספר כבר מתחילות לשים לב..למבטים שאנחנו מחליפים…
אחר הצהריים אחד ….יצאתי לקניון ונפגשתי איתו … כמובן שתיאמנו.
רציתי לפנק אותו. קניתי לו נעלי ספורט שמצאו חן בעיניו. והוספתי גם משקפי שמש של חברה ידועה.
המורה אילנית בדיוק עברה כשיניב מדד את המשקפיים לידי. ואני מחמיאה לו.
היא לא התעכבה …רק סימנה לנו שלום.הבנתי. מחר בבוקר כבר ידעו כולם …
אבל האמת שלא ממש איכפת לי. לבעלי היקר זה ממש ממש לא מעניין. ואני חופשיה לעשות כל מה שעולה על רוחי. אבל יניב הוא קטין … משהו הגיוני עלה במוחי … הכל טוב ויפה אבל תזהרי.
יניב מוצא חן בעיני. גם אני בעיניו. יש לנו חיבור נהדר. הוא גבר צעיר במלוא אונו. ואנחנו נהנים אחד מהשני.
הענין הזה …כאילו אני מעדה אחרת והוא בכלל אתיופי.ממש לא מעסיק אותי. צבע עור אף פעם לא עמד בדרכי. אני ממש לא גזענית.ושונאת את הגזענות .
העיסוק הזה הבלתי פוסק בנושא ממש מקומם אותי.אלהים יצר את כולנו בצלמו ובדמותו.הנשמה היא שקובעת מי הבן אדם ולכולם בסכה יש דם בצבע אדום.
תגובות (0)