אהבה אסורה, נשמות תאומות, אהבת אמת.

הייתה לנו את האהבה הכי יפה בעולם. לא יכולנו לממש אותה כמובן, היא הייתה אסורה בתכלית האיסור. שנאתי את עצמי בגלל מה שאני מרגישה, דווקא הנשמה שלו התאחדה עם שלי, דווקא הוא היחיד שלו יכולתי לקבל. הוא אמר לי שהוא תמיד רצה אותי והלוואי שיכולנו להיות ביחד, טוב גם אני חשבתי ככה. רציתי אותו, את הגבר היחיד שלא יכולתי לקבל.
הרבה בנים היו רוצים לקבל את אותה אהבה ממני. תמיד הייתי יפה, אני לא מכחישה את זה.
לא יכולנו לספר לאף אחד. לא יכולנו לרצות אחד את השני, אבל מה לעשות זה הגורל.
היו מקרים שפשוט לא יכולנו לעמוד בזה, היינו יותר מידי מאוהבים. לקחנו נשיקות חפוזות, ומלאות תשוקה. ניסינו להתחיל עם אנשים אחרים. גם זה לא עבד.
יום אחד, ששנינו היינו אמורים לצאת לחזית של המלחמה החלטנו אנחנו לא מסתירים יותר את האהבה שלנו. ברגע שהמלחמה נגמרת אנחנו אומרים לכולם, ושם יתמודדו עם זה.
התנשקנו נשיקה אמיתית יפה וקצרה והלכנו להילחם.
הקרב היה קשה מנשוא. היה מפחיד, היה נורא לרות אנשים מסביבי מדממים למוות, את מי שהיו אמורים להיות איתם שותים את דמם במקום לאחות את הפצעים. ואני? אני חשבתי עליו, רציתי לחבק אותו לנשק אותו. רציתי אותו לידי.
הקרב נגמר! ניצחנו! זהו שנינו שרדנו. אנחנו יכולים לחזור להיות ביחד.
החיילים חזרו בחמש קבוצות, הייתי בקבוצה שהובילה. הוא היה בקבוצה האחרונה, לפתע חיילי אויב התנפלו עלינו. המבוגרים הבריחו את הקבוצה שלי קדימה לרוץ. חיילי האויב השיגו אותנו נלחמנו בכל הכוח. הרגתי את החייל שלי ורצתי את אהובי, הוא היה בסדר. הוא חייך אליי חיוך שאומר שהכל בסדר.
כך חשבתי, חייל אחרון כיוון אליי את אקדחו וירה.
אהובי חצץ ביני לבית המוות וספג את הכדור שפגע לו במרכז הלב.
הוא נפל על האדמה. מת.
צרחתי עוד חיילים הגיעו אבל ל יכולתי לעזוב אותו. נשכבתי מעל גופתו, שום דבר לא יפגע בו יותר. החיילים כמעט הגיעו אבל ל היה לי אכפת, חברי לגדוד ניסו לעזור לי אך היו צריכים לזוז. הצבא הגיע אליי. נשכבתי ליד אהובי, ליבי דמם. כמו שלו. הייתי מאושרת, היינו בעולם שאחרי אחד עם השנייה מחובקים. ולא מתנתקים, ושום דבר לא יכול להגיד לנו שאסור.
זו אהבת אמת, ושתי נשמות תאומות אפילו המוות לא מפריד!