אהבה אילמת (-3-)

שנתיים חלפו, הוא צריך לחזור.
אבל הוא לא בא, הוא לא קיים ההבטחה.
האם מצא נערה אחרת? כזאת שתוכל לדבר? כזאת שתגרום לבטנו לפרפר למראה פניה? והשאלה הכואבת שהציקה לה ביותר, האם כבר אינו מעוניין בלבה? כל כך הרבה שאלות ללא מענה.
השנתיים שחלפו הפכו אותה לבחורה צעירה, יפה כאין כמוה.
אבל אין אדם ירצה בה, בחורה שאין בידה לומר דבר.
דין לא יכול לא לבוא, הוא לא יכול לשכוח אותה. הדמעות כבר התחילו לזלוג על פניה, אסור היה לה לאבד תקווה.
ידה ליטפה את החתול השחור על ברכיה, מתנה אחרונה ממנו, מאותו אחד שאהבה ועדיין אוהבת.
תפילה קטנה בלבה נלחשה, מכוונת אליו. 'בבקשה תחזור'.

הוא ישב על יד מיטת אחיו החולה. הצער והתסכול אשר הרגיש בלבו הביס אותו.
אחיו היה אמור כבר להבריא מן המחלה אשר תקפה אותו, במקום זאת מצבו הידרדר ומנע מדין לחזור אל רוז.
שיעול אחיו העיר אותו ממחשבותיו המדכאות אליהם שקע. "אתה בסדר?" שאל את אחיו הצעיר בדאגה.
"אתה באמת צריך להפסיק לשאול אותי את זה." עיני אחיו הביטו בו בשעשוע.
דין תהה בלבו כיצד אחיו יכול לחייך במצבו העגום.
"אני לא יכול להפסיק לשאול אותך את זה, מצטער," הוא ענה לו, מנסה להישמע קליל אך ללא הצלחה.
אחיו הביט בו בעצב. "אתה עצוב בגללי?" שאל אותו בקול מיוסר מכאב.
"לא, מה פתאום? למה שאני יהיה עצוב בגללך טומי?" הוא שאל במהירות, מנסה לא לייסר אותו במחשבות שהוא אשם שעצוב לו.
"אני לא יודע דין, אולי כי אפילו חיוך לא ראיתי ממך?מה שלא ממש מתאים לך." דין נאנח בתסכול. כיצד יוכל להסביר לטומי את המצב שבו נמצא?
"אני מצטער, פשוט קשה לי לראות אותך ככה…" שתיקה נפלה על החדר, רק קולות צפצופי המכונות נשמעו.
טומי נגע ביד אחיו וחייך אליו. "זה בסדר, טוב לי באמת. המחלה הזאת לא יכולה לגבור עלי כל כך בקלות." דין צחק צחוק קטן. טומי מאז ומעולם היה האחד ששום דבר לא יוכל לקחת ממנו את האישיות הכובשת והמצחיקה שלו, הוא היה יותר מדי טוב מכדי שהמחלה הזאת תוכל לקחת אותו, אז למה?
"זה יותר נחמד כשאתה צוחק. כשאתה עצוב אתה סתם מדכא," אמר לו טומי, מנסה לרומם את מצב אחיו.
"גם אני אוהב אותך טומי." חיוך גדול התפשט על פני אחיו החולה.
"דין, לפעמים אתה רוצה לחזור הביתה?" השאלה הזאת כאבה כל כך, מחזירה אותו להיזכר בפניה של רוז.
"כן, אבל אני רוצה להיות כאן איתך אז אל תאמר דבר," אמר לטומי, יודע שינסה לשכנע אותו לחזור.
אחיו שתק, מביט בו ואחר כך משפיל מבטו אל ידיו הרזות והחיוורות.
"אתה יודע, אני חושב שאני הולך למות. אני מפחד דין," קולו רעד בכל מילה ומילה.
דין הביט בו ועיניו דומעות. "אתה לא, אתה תצא מזה, אני מבטיח לך." הוא חיבק אותו, מסרב לתת לו לאמין שהוא הולך למות.
"כולם אומרים את זה, אבל זה לא שאתה יכול להרחיק את המוות ממני." הוא היה רק בן עשר אך נשמע כאדם שידע הרבה יותר מזה, כאדם היודע שהוא הולך לעזוב את העולם.
"אני לא אוכל להרחיק ממך את המוות, אבל אני מסרב לאמין בזה. אז בבקשה אל תאמין בזה," אמר לאחיו, מביט בעיניו בעצב.
"אני לא יכול להירדם בלילות כבר, אני מפחד למות ברגע שעיני יעצמו," קולו היה מעול בפחד אין סופי. "אני מפחד דין." הפעם הוא בכה.
"אני כאן איתך, לא משנה מה." הוא השעין את אחיו על כתפו. נותן לו להרטיב את חולצתו בדמעות בזמן שהוא חונק את שלו.