אדון כמעט
היה היה נער, דני קראו לו. נער עירני, קצת רציני אבל לא יותר מידי. הימים היו ימי סיום בית הספר היסודי והמעבר לתיכון. זה היה אמור להיות שינוי משמעותי, לצאת מהחממה של בית הספר היסודי המוכר והידוע במושב בו גדל ולעבור לתיכון בעיר הגדולה, עם תלמידים חדשים, אווירה חדשה, מורים שלא מכירים אותו. ממש לבנות את עצמו מחדש.
והנה מגיע היום הראשון בתיכון, המולה גדולה, המון תלמידים ותלמידות, תחושת זרות, מבוכה ואפילו קצת מחנק בגרון. איך אסתדר? חשב. איך אכיר כל כך הרבה חדשים?
אבל אין זמן לחשוב. צלצול חזק נשמע בחצר והנער זרם ביחד עם עוד הרבה תלמידים ותלמידות בתלבושת אחידה לכיתה ט -5.
כשנכנס דני לכיתה, כבר היו בה די הרבה תלמידים שתפסו מקומות אסטרטגיים, ליד החלון, ליד הדלת, ובשורה האחרונה.
דני זרק מבט בוחן בתלמידים ובתלמידות כשלפתע צדו עיניו תלמידה עם שיער שחור גולש, פנים רכות שמשדרות משהו נעים וגוף חטוב. המבט של דני נתקע בתלמידה בלי שבכלל הבין מה קורה. והנה הוא שם לב שהמקום מאחוריה, פנוי. בצעד זריז התקדם דני ותפס את הכיסא הפנוי והתיישב.
השיעור הראשון התחיל בקריאת שמות ואז בפעם הראשונה שמע אותה אומרת "שמי דינה". דינה, חשב לעצמו, מתאים לה השם הזה וגם הקול שלה נעים ורך, ממש מתנגן.
השיעור המשיך ודני שמח על המקום האסטרטגי שבחר. יכול היה להסתכל על דינה במבט בוחן וסקרן מבלי למשוך תשומת לב מיוחדת, הרי הוא יושב מאחור וכביכול סתם מסתכל קדימה.
בשעורים הבאים וגם בימים הבאים מצא את עצמו דני חושב על צירוף המקרים המופלא והיה רושם במחברתו בקטן כדי שאף אחד לא יראה : דינה ודני או דני ודינה וזה צלצל יפה באוזניו ונשמע פתיחה טובה למשהו, שלא בדיוק היה ברור לו.
דני מצא חברים חדשים והשתלב בכיתה אבל הוא תמיד חיפש הזדמנות לדבר עם דינה, כאילו במקרה, על לימודים ובכלל. היה לו מאוד נעים לדבר איתה ונדמה היה לו שגם לה השיחות היו נעימות.
הימים עוברים, הכיתה כבר ממש מגובשת, פה ושם מתחילים אפילו להווצר זוגות מתוך הכיתה וגם מתוך השכבה. דני, מסתכל על הזוגות האלו ואומר לעצמו "איך אגרום לדינה להיות חברה שלי?, מה עושים?" . כל עוד לא פנה אליה ולא ניסה לפתח חברות איתה, נשארה בליבו התקווה שזה עומד לקרות. "אם אפנה אליה והיא לא תרצה", חשב לעצמו, "אאבד את הסיכוי והתקווה". החשיבה הזו הייתה סוג של מלכודת שמנעה ממנו להתקדם, ורק העצימה את התקווה שיום אחד זה יקרה.
השנים עוברות, החיים נמשכים ודני המשיך לחלום על דינה בסתר, בלי לשתף אף אחד ובלי להראות סימן. רק אחרי הרבה שנים התברר לו שכולם ראו וכולם הבינו, כולל דינה. המחשבה על כך גרמה לו להרגיש את גודל הפיספוס.
הלימודים נגמרו וכל אחד פנה לדרכו. דני כבר חשב לשכוח מדינה אבל מסתבר שהמזל ניסה לדפוק בדלת. חבר סיפר לו שדינה עובדת בחנות ספרים ואפילו מסרה לו דרישת שלום. איך הכל חזר והציף את דני. נרגש ומתוח הלך לחנות ואכן דינה הייתה שם ויצאה לקראתו. והם פיטפטו והחליפו חוויות וסיפורים ודני כבר רצה להציע לה להיפגש ואז הבוס העצבני שלה נשמע :" דינה תחזרי מיד, הלקוחות מחכים" ושוב הכל התפספס ואפילו לא חשב לבקש ממנה את מספר הטלפון.
דני המשיך את חייו, מצא אהבה הקים משפחה והפסיק לחשוב על דינה. אבל מידי פעם חזרה אותה תחושת ההחמצה . מידי פעם אפילו חזרה התקווה שיום אחד סתם יפגוש אותה ברחוב ואז? …
כן ואז, ואז מה יהיה? היום התשובה כבר ברורה: לא יהיה כלום. ולא בגלל שלא יהיה לו אומץ אלא בגלל שגם אהבה גדולה אם לא משקים אותה, מטפחים אותה ומממשים אותה, סופה שהיא נובלת.
#כל_הזכויות_שמורות _למתי_גוטמן
תגובות (4)
וואו. הכתיבה ממש טובה והמילים כל כך נכונות. היה שווה כל הסיפור הזה בשביל הפסקה הקטנה והאחרונה שהיא כל כך כל כך נכונה. סיפור מעולה. תמשיך לכתוב…
תודה, ממש כיף לקבל כזו תגובה
הסיפור עצמו כתוב די טוב. נושא של אהבה לא ממומשת מעסיק אותי ומופיע גם בסיפורים שלי. כטיפוס רומנטי קשה לי לקבל את המסקנה של הסיפור. אני חושב שגם מופיעים מדי פעם סיפורים אמיתיים על אנשים שחברו לאהבת נעוריהם. חלקם עקב גירושים, חלקם התאלמנות. נקודה למחשבה.
מעבר לכך, המשך לכתוב.
תמיד יש מקום לעוד סיפור על אהבה לא ממומשת.
תודה. המסקנה שלי, בסוף הסיפור נובעת מהיותי רומנטי. דרך אגב הגיבור של הסיפור אכן פגש את אהבת נעוריו ובאמת, כלום לא קרה…