אגרון

סערת הרגשות הזאת תפסה אותי לא מוכנה, רק ארומה חשבתי לעצמי, מה את עושה עניין?!?
אז נכון, נכון בשנה האחרונה הוא היה נכנס פתאום למחלקה לביקורים חטופים, ולפתע הופיע באירועים בקיבוץ בשעות שלא אופייניות לו גורר אחריו את הילד שלא הבין מה הוא אמור לעשות שם. תמיד ליד המקום שידע שאהיה שם, תמיד בשעות שידע שאהיה שם.
ונכון, מידי פעם, כשהייתי בירושלים, היה תוקף אותי צורך להיפגש איתו בבית קפה. פגישות סתמיות כאלה רק כדי להוכיח לעצמי שאני כבר מאחוריו. ונכון תמיד זה היה כאילו דיברנו ונפגשנו רק אתמול.
ונכון פעמיים בשנה, בחגים, הייתי מקבלת ברכת חג שמח בהודעה כזאת כללית ששולחים לאנשי קשר. ובדברים האלה הסתכם הקשר בינינו ב-17 שנים אחרונות.
ויותר נכון, בחודש האחרון הוא התקשר כמעט יום ביומו ותמיד השם שלו על הצג העלה בי חיוך, כמו התניה שנשארה לי מאז. ותמיד בדרכו האופיינית, השקטה עם טון הדיבור שכל כך אהבתי, שאל אותי שאלה שמאז ומתמיד היה שואל "איך החיים שלך?". גם אם דיברנו אתמול או שלשום או בבוקר- "איך החיים שלך?".
"איך החיים שלי יכולים להיות?" הייתי עונה
ומספרת הכל מהפרט הכי שולי ועד הפרט הכי חשוב, ובלב חושבת – אני בכלל לא מה שאתה מכיר, אתה כבר לא יודע מי אני בכלל, אין לך כח עליי.
אוי! כמה שאני טעיתי!
ככה לאט לאט הזדחל לחיים שלי חזרה. לאט לאט לא יכולתי לדמיין את סדר היום שלי בלעדיו, פתאום בלי שאשים לב כלל, מצאתי את עצמי שוב מעורבת בחיים שלו ושוב רק בדברים הטכניים.
פגישות, ילדים דברים כאלה.
היתה לו תכונה הפוכה משלי- לשתף אותי רק כשאני איתו ורק כשהוא מסתכל לי בעיניים ורק כשאין אנשים סביב.
ועכשיו ברגע זה כשאני מחפשת חניה ביום גשום באוקטובר בסימטאות של המושבה הגרמנית לא מפסיקה לתהות ביני לביני – מה קורה כאן? מה השתנה?
לבסוף מצאתי מקום חניה מרוחק, כמה רחובות מהמקום שבו קבענו. בהתרגשות שאחזה אותי שכחתי לקחת מטריה וכשהלכתי לאורך הרחוב הגשם הרטיב את כולי, אבל אני הייתי עסוקה ברעד שתקף אותי.
הוא התעקש שניפגש- תוהה שוב מה הוא רוצה?
הרי לא יכול להיות שהוא רוצה לעורר את המפלצת הזו שנקראת שנינו חזרה, הייתה לו בחירה והוא לא בחר בי. אני הייתי אחריות גדולה מידי עבורו הוא העדיף ללכת עם הבחירה הנוחה, עם ברירת המחדל, זאת שלא תעשה לו חיים קשים, זאת שתתן לו מרחב נשימה, זאת שתניח לו, זאת שהוא לא יצטרך להתמודד איתה, המחשבות לא הניחו לו ימים ולילות, כל כך היה בתוכי, כל כך הייתי בתוכו. היחד היה כל כך מסיבי עד שלפעמים היה נדמה שאני לא יכולה לנשום בלעדיו.

אבל ברגע זה הרגליים לא מפסיקות לרעוד אני יכולה לשמוע את הדופק המהיר שלי.
שוב את עושה ממנו עניין? גערתי בעצמי.
הסתכלתי עליו יושב ומחכה לי…