אגדות של קיץ

הסיפור מתחיל בשדות האלה עם שני ילדים שרצים לכיוון עץ האורן הגדול בקצה השדה.
ילד רץ אחרי ילדה ושניהם צווחים וצוחקים בעונג, רגליה של הילדה נושאות אותה יותר מהר לכיוון העץ והילד מאחוריה רץ בכל כוחו בניסיון לתפוס אותה. על גבו של הילד מתנפנף גלימה כמו של גיבור. הילדה רצה יחפה וכל רגליה מלאות בשריטות מהשיחים הקוצניים שמתחבאים בין שאר העשבים אך זה לא מונע ממנה להגיע ראשונה אל העץ, ליפול ולהתגלגל על הדשא הירוק שבעוד שבועיים יאבד כבר את צבעו.
הילד הגיע כמה שניות אחריה מתנשף בכבדות ונראה כי הוא קצת מאוכזב מעצמו על כך שלא הצליח לתפוס את חברתו למשחק. אך הוא לא אמר דבר והתיישב לידה על הדשא.
״אולי בפעם הבאה תצליח״ אמרה הילדה בקול שאיכשהו היה מעודד אך גם לעג לו.
היא לא הסתכלה עליו, היא הביטה למעלה לשמיים ועקבה בצומת לב רב אחרי העננים, היא נהגה תמיד להגיד שיש לעננים צורות בבוקר לאחר הלילה. מעין הביאה את הרעיון הזה אני לא יודע אך לאחר כחודש וחצי של לצפות בעננים בשעות הבוקר עימה התחלתי להאמין לה.
היו הרבה בצורות של חיות ולפעמים גם היו עננים שפשוט היו שילוב מוזר של כמה דברים, כמו הפעם שראתה גמד מנגן על חליל, בהתחלה לא האמנתי לה אבל היא המשיכה להתעקש שזה גמד עם חליל, ״תשתמש קצת בדמיון שלך, תנסה לשנות את הזווית שבו אתה מסתכל הענן, לי תמיד עוזר להיות הפוך.״
התהפכתי והנה נגלה לעיניי ענן בצורת גמד המנגן על חליל.
אבל אני לא הייתי סבלני כמוהה, הכי הרבה זמן שהצלחתי להסתכל על העננים היה כעשר דקות אך היא, היא יכלה להסתכל שעות.
אבל כמו שהיא בהתה בעננים אני יכולתי לבלות רק שעות בלצפות בה.
שערה היה מפוזר ופרוע בניגוד לכל ילדה אחרת שהכיר בגילו, תמיד כשבא לקרוא לה בבקרים שערה כבר היה מלא בפרחים ועשבים אך לה לא היה אכפת כלל. שאלתי אותה פעם איך זה שכבר בבוקר לפני שהלכו לשחק בשדות או לטייל ביער שערה כבר היה מלא בפרחים ובעשבים.
היא חייכה בחיוך שובב ואמרה ״אני תמיד הולכת בבוקר ממש מוקדם להאכיל את הברבורים של סבתא וכדי להגיע לברבורים של סבתא צריך ללכת דרך הגינה הממש גדולה שלה! ובדרך לשם נתקעים לי המון עשבים בשיער אבל כשאני חוזרת סבתא תמיד נותנת לי פרח על כך שהאכלתי את הברבורים.״
היא שיחקה קצת עם השיער שלה ושלפה מתוכו פרח כתום גדול עם המון עלי כותרת ״זה הפרח שקיבלתי היום, קח אותו במתנה אני בכל מקרה אקבל מחר פרח חדש.״ היא הושיטה לי את הפרח מלווה באותו חיוך שובב שבו זיכתה אותי לפני זה. אני הרגשתי את לחיי מאדימות קצת אבל לא הבנתי למה.
אני נהניתי מכל רגע בחברתה. תמיד היה לה סיפור מופלא לספר בכל אירוע אפשרי ובכל מקום אפשרי.
פעם כשהלכנו לנחל שזורם בתוך היער כדי לשחק היא סיפרה לי שבכל ירח מלא מופיעות אורות קטנים שמרחפים מעל הנחל. כל אור קטן הוא נשמה של דג שחי פעם או עבר בנהר והם חוזרים לנהר כל פעם כשהם מנסים לשחזר את המסלול בו הם שחו במשך כל חייהם.
ואני?
אני הייתי קצת יותר שקט, לא מפני שהיא הייתה שטלתנית או מפני שדיברה יותר מדי. פשוט השתוקקתי לשמוע ולהקשיב לכל מילה שהוציאה מפיה, בכל משפט שאמרה היה קסם מופלא כלשהו שלא הצלחתי לפענח עד הסוף אי פעם.
היא שאלה שאלות הזיות ומגוחכות ברצון רב לשמוע איך אני אשיב עליהם. אני ביקשתי ממנה שתסביר לי כל דבר מוזר שראינו אי פעם בזמן שהתרוצצנו בשדות או ביער והיא תוך רגע הצליחה לספר סיפור מדהים על הדברים המוזרים ולהפוך אותם לחלק בלתי נפרד מחיינו.
כך לדוגמא היא סיפרה לי פעם שבלילה יש ענק שעובר בכל העולם ומציץ דרך חלונות של בתים כדי לבדוק אם הילדים כבר ישנים. אם אתה ישן הכל בסדר והענק ממשיך הלאה בדרכו אך אף אחד ידע מה קורה אם נשארים ערים בזמן שהענק בא. ואני ברוב ״גבורתי״ הצעתי שנשאר ערים כדי לבדוק מה קורה אם נשאר ערים עד ממש מאוחר והענק יבוא. היא הביטה בי במבט הססני אך נדמה לי שנכנעה לרעיון של שנת לילה טובה כשראתה את הנחישות שלי לפגוש את הענק בעודי ער.
וכך שנינו החלטנו שנישן באותו לילה בעליית גג של הסבתא שלה וננסה לפגוש את הענק.
בעליית גג לא היו הרבה דברים כמו שחשבתי שיהיה, היו שם כמה ארונות ישנים ושולחן כתיבה אך זה היה הכל. הבאנו שמיכות וכריות ופנסים והתיישבנו מתחת לחלון שבגג. עשינו כאילו אנחנו ישנים אך לאחר שהסבתא שלה הלכה לישון הרמנו את השמיכות מעל ראשינו והתיישבנו.
הרגע שבו הסתכלתי למעלה זכור לי בתור אחד הרגעים המופלאים ביותר בחיי.
מעלינו נגלו מיליוני כוכבים, פי נפער מעט, אינני יכול לתאר איזה יופי ראיתי באותו הרגע.
אותו הלילה בילינו במקום בהסתכלות על השמיים ודיבור על החלל החיצון ותוך כדי תוהים מהו היופי הזה?
בבוקר שלאחר קמתי אני ראשון, הילדה ישנה לידי על הבטן שלה, פיה היה פתוח קצת וקצת ריר נזל על הכרית שלה, היא נראתה כל כך שלווה ככה כשקרני השמש הראשונים של הבוקר נופלים על פניה ומאירים כל פרט קטן בה.
פגשתי אותה בפעם הראשונה בתחילת הקיץ בפסטיבל פתיחת הקיץ.
זה תמיד היה אירוע שנהניתי ממנו, תחילת הקיץ הביא עמו את סוף הלימודים, טיולים ארוכים ביער ושחייה בנהר, שעות עצלות של לשבת על הקש באורווה ושעות אינספור של להתרוצץ עם חבריי בכפר.
בפסטיבל תמיד היו כל מיני תחרויות שהתחרו בהם כל הילדים בכל הגילאים.
היה תחרות מסירות בלוני מים שבו התחרתי ביחד עם החבר הכי טוב שלי דן. הלך לנו די טוב לאורך התחרות ונשארנו רק עוד שלושה זוגות של ילדים בסוף אבל אז דן זרק את הבלון קצת רחוק מדי ונאלצתי לרוץ כדי לתפוס את הבלון בזמן. אך הדשא סביבי היה חלק מכל בלוני המים שכבר התפוצצו סביבי והניסיון להציל את הבלון נגמר בכך שאני מחליק ובמקום לתפוס את הבלון הוא נחת עליי והתפוצץ על הבטן שלי.
דן רץ אליי במהירות תוך כדי ניסיון לא להחליק כמוני. הוא הגיע אליי והתחיל לצחוק. בפיו היו היו חסרים כמה שיניים שהתחילו ליפול לו השנה, לא יכולתי שלא להידבק מהצחוק המגלגל שלו ונכנעתי והצטרפתי אליו. אחרי שנגמר התקף הצחוק שלנו הוא הושיט את ידו אליי ״אולי בפעם הבאה נצליח לנצח, אפשר גם להמשיך לנסות בתחרויות אחרות.״ הוא אמר עם חיוך. הושטתי את ידי לידו והוא עזר לי לקום.
הלכנו לכיוון התחרות הבאה שהחלטנו שנשתתף בה, תחרות הריצה.
אני לא רצתי מהר במיוחד, דן היה מהיר יותר ממני הוא היה ידוע בתור אחד משלושת הילדים הכי מהירים בסביבות הגיל שלנו.
המסלול שבו רצנו היה מהקצה של היריד ליד הדוכן של השערות סבתא ועבר דרך ״השדרה הראשית״ של היריד שנחסם במיוחד בשביל התחרות, בקצה היריד היה עיקול והמירוץ המשיך לתוך הכפר ונגמר ליד חנות הפרחים של ג׳וליה.
דן ואני ניסינו להתקרב כמה שיותר לקו הזינוק בתוך ההמולה הקטנה של הילדים שהיו כולם בגילאים שונים. הכפר שלנו קטן ואין בו הרבה אנשים שלא נתחיל על ילדים.
ליד קו הזינוק עמד מר גריניג שהיה המורה שלי למדעי החיים בבית הספר האזורי שבו למדתי, הוא היה המורה היחד שהתגורר כאן. גובהו היה ממוצע ושערו כבר התחיל להאפיר מכיוון שכבר נשק לגיל השישים. בידו החזיק דגל לבן שברגע שינופף בו יתחילו כל הילדים לרוץ.
המתח היה מורגש, כל הילדים עמדו בתנוחות של אצנים אולימפיים והעיניים של כולם היו רק על הדגל.
מר גריניג נופף בדגל וכל הילדים התחילו לרוץ כמו מטורפים. דן נעלם מצידי בן רגע והתחיל להוביל את המירוץ כשמאחוריו שני נערים שגדולים ממנו ומאחורי שני הנערים ראיתי אותה.
רגליה היו יחפות וצעדיה ארוכות וחינניות שערה היה בצבע של חול וצורתו היה כגלי הים הסוער והיה נדמה שאינה רצה אלה מרחפת.
תוך כדי שהייתי מהופנט התחלתי להגביר את קצב צעדיי, הרגשתי שאני חייב לראות אות המקדימה אך היא הייתה גם מהירה מאוד ועקפה את שני הנערים ודלקה אחרי דן בניסיון לעקוף אותו. עד סוף המירוץ הצלחתי לעקוף את אחד הנערים אך לא את השני, ראיתי שדן הגיע ראשון ואחריו איטית יותר בשבריר שנייה הילדה.
הגעתי רביעי מתנשף כולי מהמאמץ הגדול מהרגיל שעשיתי. דן ראה אותי וניגש אליי, היה ניתן לראות את גאוותו בהליכה שלו. ״ראית שהגעתי ראשון! עכשיו אני הילד הכי מהיר בכפר״ אמר כששם את ידיו על צדדיו וניפח את חזהו. הוא הסב את תשומת ליבו ממני ורץ בחזרה לכיוון היריד כששמע שקוראים בשמו במיקרופון כדי לקבל את הפרס על המקום הראשון. מהר חיפשתי סביבי כדי לראות אם הילדה עדיין בסביבה, אך לצערי היא כבר נעלמה.
הייתי נחוש למצוא אותה והתחלתי לשאול את האנשים ביריד אם ראו את הילדה אולי. רבים מהם טענו שאף פעם ראו או שמעו על הילדה הזאת ובדיוק כשהתחלתי להשתכנע שמה שראיתי היה פרי דמיוני נחסם שדה ראייתי על ידי שתי ידיים חמימות שכיסו את עניי מאחור.
הכרתי את המשחק הזה והתחלתי להריץ במחשבותיי מי יכול להיות האדם שאופייני לו לעשות דבר,
״דן?״ שאלתי, זה היה רפלקס אוטומטי. הידיים הזיזו את ראשי מצד לצד בשלילה. ״רינה?״ ניסיתי שנית ועוד פעם ראשי הוזז מצד לצד בסימן שלילה.
הידיים הורדו מעיניי והסתובבתי לראות מי היה האדם ששיגע לי את השכל ובמפתיע נגלו לעיניי אותה ילדה שחיפשתי אחריה כבר הרבה זמן. לא ידעתי מה להגיד אך היא הצילה את המצב בכך ששאלה אותי ״שמעתי שחיפשת אותי?״ באותו חיוך שובב שהיה שלה בלבד. ״כ..כן?״ אמרתי בחצי גמגום ושאלה ואינני מבין למה, המצב שנוצר היה מוזר ניסיתי לחשוב מה להגיד כדי לקנות עוד מזמנה של הילדה כדי שלא תיעלם עוד ומי יודע אם אני אראה אותה עוד פעם.
אז לא הבנתי עדיין שאין צורך במילים כדי לקנות את זמנה ואת ליבה
בילינו ביריד כל היום ביחד, דיברנו הרבה אבל לא סיפרנו הרבה על עצמנו.
כך שבסוף היום כשליוויתי אותה בחזרה לבית סבתה ידעתי שהיא אוהבת דובים ותותים אבל לא ידעתי אפילו מה שמה ואם יש לה משפחה או מאיפה היא באה.
יום אחר כך השכמתי כמה שיותר מוקדם בבוקר ורצתי לכיוון בית סבתה.
רבקה אוליב, בזמנו הדבר היחיד שידעתי עליה שהיא מכשפה לפי מה שאמרה לי רינה ומפני שדן תמך לגמרי בעובדה הזאת לא נותרה ברירה והייתי חייב להאמין.
ביתה גבל ליד היער בקצה הכפר, זה היה בית גדול וישן והיה נראה שלא חי שם אדם, ניתן היה לראות שזמן רב כבר לא טיפלו בגינה והצמחים גדלו פרא וגם היו חסרים כמה רעפים הגג.
חששתי קצת כשהתקדמתי לכיוון הדלת הגדול, אין לי ספק שעמדתי לפחות עשר דקות ליד הדלת אם לא רבע שעה ומהרהר באפשרויות שהיו לי.
האפשרות הראשונה והכי בטוחה היה להסתובב ולחזור הביתה ולקוות שאולי יום אחד הילדה תופיע שוב במקום כלשהו בכפר. אפשרות שנייה הייתה לדפוק על הדלת ולהסתכן בכך שאולי רבקה תתפוס אותו ותהפוך אותו לצפרדע או שתנסה כל מיני שיקויים עליו. אפשרות שלישית הייתה שידפוק ומסתבר לו שרבקה אינה מכשפה והוא יהיה בטוח ויוכל לבקש לפגוש את הילדה.
במוחי הדהדו מילותיה של אימי ״ילדי היקר, תחיה את הרגע, תחיה כל שנייה ושנייה ותיקח סיכונים כי יום יבוא ותביט לאחורה ואתה תתחרט על כך שלא הסתכנת באותו רגע שהיה יכול לשנות לך את החיים.״
עם מילים אלו בראש אזרתי את כל האומץ שהיה לי ובדיוק כשידי באה לנקוש על הדלת היא נפתחה.
בפתח הדלת עמדה רבקה עם כוס של תה ביד, על פניה מבט מנומנם אך מאושר על כך שגם הבוקר היא קמה משנתה בריאה ושלמה. היא הייתה פצפונת ממש, שערה היה ארוך ולבן וקלוע בצמה וקמטיה החמיאו לה יותר מאשר הזקנים שפגשתי והשוו לה מבט שמח ולא עצבני כמו שאר בני גילה.
״בוקר טוב גיבור קטן, מה ילד מתוק כמוך בא לחפש אצל מכשפה זקנה כמוני על הבוקר?״ היא אמרה בשעשוע.
״אני מחפש את נכדתך״ אמרתי לה בקול חנוק, הרגע היא אישרה שהיא מכשפה וליבי צנח אל תחתוניי מחשש שתטיל עליי כישוף או תשקה אותי בשיקוי קטלני.
רבקה הבחינה בפחד שלי אך לא עשתה דבר כדי לאושש את חששותיי, ״היא נמצאת למעלה בעליית גג, היא כבר ערה ונראה שחברה תוכל לשמח אותה.״ אמרה לי בנעימות.
״תודה גבירתי״ פלטתי במהירות כשאני הולך בצורה הכי טבעית שלי לכיוון המדרגות שעולות למעלה שלפני רגע נורה הצביעה עליהם.
״אתה יכול לקרוא לי רבקה!״ צעקה אחריי כבדרך אגב בזמן שאני עליתי.
כשהגעתי לעליית גג הילדה הייתה כבר ועבדה במלוא המרץ על משהו שלא הצלחתי לראות. חריקות העץ הישן הסגירו אותי והיא הסתובבה אליי. עיניה האפורות נצצו כשם שעיני אדם נוצצות כשעולה במוחם רעיון מבריק. ״בדיוק בזמן״ היא אמרה כשתפסה אותי על חם נכנס לעליית גג.
היא קמה, נעמדה מולי והתכופפה, היא קשרה משהו על קרסולי והייתה מהירה מכדי שני אבחין בכך.
היא קמה בחזרה ובחנה את הדבר שקשרה על קרסולי, הבטתי למטה וראיתי שזה היה צמיד עשוי מחוטים אדומים. ולמרות שצמידים הם דברים של בנות לא היה אכפת לי, הצמיד דווקא היה יפה.
״עכשיו יש משהו שקושר את שנינו״ היא אמרה כשהיא מרימה את רגלה כדי להראות צמיד זהה שגם קשור לקרסול שלה.
״את הכנת אותם לבד?״ שאלתי אותה בהערכה והתפעלות מהעבודה והמיומנת שנכנסו לצמידים.
״כן״ אמרה לי בגאווה שאופיינית לילדים שעשו משהו יוצא מן הכלל.
היא תפסה את ידי וגררה אותי לכיוון הפינה שישבה בו כשהגעתי. בפינה היו פזורים כל מיני חומרי יצירה, היו שם חוטים ועפרונות בכל צבעי הקשת וגם הרבה ניירות. על חלקן היה ניתן לראות קשקושים או מילים והציורים המובחרים והיפים ביותר שלה היו מודבקים על הקיר.
״אתה יודע לצייר?״ היא שאלה אותי. לצערי הרב היכולת שלי לצייר לא עברה את דמויות המקל הפשוטות לא כמוה, היא ציירה הרבה פרחים וחיות והרבה דמויות שנראו כאילו באו מיקום אחר אך כל אחד ואחד מציוריה היו יפים בדרכם הייחודי.
״לא״ עניתי לה בפשטות.
״אתה יודע אולי איך להכין מטוסי נייר?״ היא שאלה אותי קצת במבוכה ועם לחיים אדמדמות.
״כן, את לא יודעת?״ שאלתי בהתפעלות.
״לא, תמיד מלמדים אותי ואני שוכחת, אבל אני ממש רוצה לדעת!״ אמרה בנחישות.
״אז אני אלמד אותך״ הצעתי או יותר נכון הצהרתי באותו הרגע.
כל אותו יום ביליתי בלמד אותה להכין מטוסי נייר.
לימדתי אותה להכין מטוסים מהירים ומטוסים שמסתובבים באמצע האוויר כשזורקים אותם אבל היא דווקא אהבה את המטוס הראשון שלימדתי אותה להכין. זה היה מטוס גדול יחסית לשאר אך כל מה שהוא עשה היה לעוף בקו ישר. שאלתי אותה למה דווקא אהבה את המטוס הזה.
״אולי הוא קצת משעמם במה שהוא עושה אבל אפשר להעיף אותו למרחקים ארוכים ולפגוע במטרות״ כשהיא זורקת מטוס לכיוון ראשי שפגע בי כדי להוכיח את נקודתה.
בשלב כלשהו רבקה עלתה למעלה כדי לקרוא לנו לארוחת ערב, הזמן באמת טס כשנהנים.
הייתי נשאר לאכול אצלם ארוחת ערב אבל בשלב הזה של היום אמי מן הסתם כבר התחילה לחשוש לשלומי אז בחוסר רצון דחיתי בנימוס את ההצעה של רבקה להישאר לאכול והתחלתי להתקדם לכיוון הדלת.
בדיוק כשעברתי את מפתן הדלת שמעתי מאחוריי צעדים זריזים על העץ החורק.
הילדה עקפה אותי וירדה במדרגות הפרגולה היא הסתובבה אליי ואמרה ״אתה יודע איפה אני גרה עכשיו אני רוצה לראות איפה אתה גר!״
הנהנתי בהסכמה אך ידעתי שגם אם לא הייתי מסכים היא הייתה באה בכל מקרה, סקרנותה גבר תמיד על כל דבר אחר.
דיברנו על שטויות של ילדים כל הדרך בחזרה לביתי ובשלב כלשהו בדרכנו לא יכולתי להתאפק ופלטתי בטעות, ״זה נכון שסבתא שלך מכשפה?״. היא עצרה לרגע והביטה בי, חששתי שאולי פגעתי בה ובדיוק כשהתחלתי לתרץ ולהתנצל היא צחקה וענתה ״ברור שהיא מכשפה! אבל היא לא מכשפה רעה, היא מכינה שיקויים שגורמים לי להרגיש טוב כשאני חולה והיא גם גורמת לחיות הפצועות שעוברות בגינה שלה להיות בריאים!״.
הייתי המום, הרבה פעמים לא ידעתי מה להגיד אחרי שהיא דיברה.
הגענו לביתי מלווים בקרני השמש האחרונים של היום.
אני גרתי בבית קטן ופשוט ביחד עם אמי ואחי הקטן, בבית עצמו לא מצאתי עניין רב הוא לא היה יוצא דופן במראהו החיצוני והפנימי. מה שאהבתי בבית שלי הייתה האורווה מאחורה, זאת הייתה אורווה ישנה שסבא שלי בנה כשעוד היו רוכבים פה על סוסים, אלה עכשיו הוא עמד ריק וכל מה שהיה בו היה קש.
אמי אמרה שאולי יום אחד כשנגדל קצת נביא סוס אבל הימים האלה עוד היו רחוקים ובינתיים האורווה הייתה ארץ ההרפתקאות של אחי, חבריי ושלי. פעם האורווה הייתה הופכת לספינת פיראטים ואז רינה הייתה הקפטנית והייתה מכריחה אותי ואת דן לקפוץ מקרש עץ לתוך הקש.
פעם האורווה הייתה הופכת לטירה ענקית ואז אני הייתי הדרקון שהיה צריך לשמור על הנסיכה בתוך הטירה כשדן הנסיך מנסה לחלץ אותה.
פעם אחד כשהאורווה הייתה טירה שלושתנו התרוצצנו על קרשי העץ שהחזיקו את הגג למעלה. דן ואני היינו באמצע קרב חרבות, איך דרקון נלחם בחרב עדיין לא מובן לי, הוא עמד לנצח אותי והדף אותי לאחור והתנגשתי ברינה שהתחילה להתנדנד בחוסר יציבות על קורת העץ. הפלתי את חרבי למטה ומהר תפסתי אותה וייצבתי אותה על הקורה. ירדנו למטה, התיישבנו על הקש ונשמנו לרווחה.
״הפעם נראה שהדרקון הציל את הנסיכה״ אמרה רינה, היא שיחקה עם שערה וגילגלה אותו בין אצבעותיה.
״לפעמים גם לדרקון מגיע לנצח ולהיות שמח״ עניתי לה.
״אבל הדרקון רע!״ הצהירה רינה בכעס.
״את לא יכולה לדעת באמת, אולי הוא שומר על הנסיכה מסיבות טובות״ ענה לה דן ברוגע.
״לא חשבתי על זה ככה״ היא הביטה לכיווני ״אתה הגנת עליי מסיבות טובות?״ שאלה אותי.
״אני הצלתי אותך, תנסי לחשוב על זה בעצמך״ אמרתי במסתוריות.
אך רינה לא עמדה לסבול את השטויות שלי, היא קמה והלכה למקום שבו אני ישבתי ולפני שאני ידעתי היא ישבה עליי ודרשה ממני לדעת מה היו כוונותיי בתור הדרקון. הסתכלתי במבט מתחנן לכיוון דן, לזמן קצר הוא הביט בנו באדישות והתענג על המראה המגוחך שלנו. בשלב כלשהו הוא נכנע למבטיי ותפס את רינה בזרועות בניסיון להוריד אותה ממני. הוא לא היה מוכן לכך שהוא גם ייסחף לתוך המלחמה הקטנה שלנו שהסתיימה מהר מאוד כשכולנו מכוסים מקצה לקצה בקש ומתגלגלים מצחוק על הרצפה.
הייתי עצוב שהייתי צריך להיפרד מהילדה כשהגענו לביתי, אפילו אם זה היה רק ללילה. להיות בחברתה גרם לי להרגיש שליו ורגוע הייתה לה השפעה ממש ייחודית עליי.
״ניפגש מחר שוב?״ היא שאלה אותי.
״כן״ אמרתי לה בביטחון.
היא חייכה, הסתובבה והתחילה לרוץ לכיוון בית סבתה כשהיא תוך כדי מנופפת לי לשלום.
וככה הקיץ שלי עבר בכך שכל יום ביליתי בחברת הילדה.
לא ראיתי את דן ולא ראיתי את רינה וגם הייתי שוכח לגמרי מהם אם אמי לא היתה מזכירה לי.
״לא ראיתי את דן ורינה הרבה זמן, אתם עוד חברים?״ בעיניה היה ניתן להבחין בזיק של דאגה.
״הכל בסדר אמא, לא רבנו ואנחנו עדיין חברים, פשוט לא יוצא לי ראות אותם״ מילמלתי כשפי מלא בטוסט שהכינה הבוקר.
״טוב, אבל אם משהו לא בסדר אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי נכון?״ אמרה בדאגה.
״כן אמא״ עניתי כהרגלי כשהתחלתי ללכת לכיוון הדלת.
אם הייתי צריך להגדיר את הקיץ הזה במילה אחת הייתי אומר ״מתוק״. ככה הוא היה והרגיש.
את כל ימי הקיץ בילית עם הילדה בכל מיני הרפתקאות ובצבירת זיכרונות ורגעים נפלאים.
באחד הימים כשישבנו מתחת לעץ האורן הגדול התחלתי לדבר על הלימודים שבאו וקרבו. לפני שיכולתי להגיד מעבר ל- ״אני לא יכול לחכות לכיתה..״ הילדה מהירה להשתיק אותי.
״אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו, אני אוהבת שיש לי פה חיים אחרים לגמרי בקיץ״ היא אמרה בזמן שהיא ציירה משהו עם מקל על האדמה. ״כמו סוכן כפול?״ שאלתי אותה.
״לא, אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק״ היה משהו עצוב בקול שלה, משהו שמעולם לא שמעתי לפני כן.
היא הסתכלה עליי, בתוך עיניה התחולל סערה, ״תבטיח לי משהו בבקשה״.
״מה?״ לא ידעתי מה היא תבקש והייתי ספקן אם להסכים להבטיח לה משהו.
״בוא נסכים שבקיץ כשאנחנו נפגשים אנחנו לעולם לא נדבר על החיים שלנו מחוץ לקיץ, לא נדבר על בית הספר או על מה יקרה אחרי הקיץ, לא נדבר על מה שקורה בחורף, באביב ובסתיו רק על מה שקורה בקיץ.״ היא הביטה בי במבט מתחנן, לא ידעתי מעין באה הבקשה או למה אבל הרגשתי שאני אולי מבין ולכן הינהנתי בהסכמה.
״תודה לך״ זה כל מה שהיא אמרה, היא קמה והלכה בחזרה לכיוון בית סבתה. לפעמים היא הייתה צריכה פשוט להיות לבד היא אמרה לי, צריך לרוקן את הראש מכל המחשבות עם עצמך בלי הפרעות מהצד ולכן הנחתי לה לנפשה, ידעתי שממילא עוד ניפגש.
הקיץ הראשון איתה עבר מהר מדי בשבילי, היא לא נמאסה עליי וכל רגע איתה היה מופלא.
בסוף אותו הקיץ, ביום האחרון הלכנו לנהר שזורם ביער והתיישבנו ליד המים. אצבעותיה ליטפו את פני המים ויצרו כל מיני צורות ואני טבלתי את רגליי במים.
הרבה מאוד זמן ישבנו שם ללא להגיד מילה אך לא היה חוסר נעימות בעניין להפך, השתיקה שהייתה בינינו באה מתוך הבנה והכרה אחד של השני. ואז במפתיע דווקא אני הייתי זה ששבר את השתיקה.
״את תחזרי בקיץ הבאה?״ שאלתי אותה קצת עצוב מכך שהקיץ הזה נגמר.
״רוב הסיכויים שאני כן אבוא עוד פעם ואם לא אז תמיד יש עוד קיצים״ היא אמרה בטון אופטימי.
פתאום היא הרימה את ראשה והסתכלה לתוך עיניי ״ תבטיח לי שגם אתה תהיה פה!״ בזווית עינה ניצץ טיפת מים או שמא זה היה דמעה.
״אני אהיה״ הבטחתי לה.
באותו הלילה לוויתי אותה בחזרה לבית סבתה ונפרדתי ממנה לעת עתה.
״להתראות יהונתן״ היא לחשה חרישית, ״להתראות קרן״ לחשתי אחריה כשנכנסה פנימה.
הקיץ הזה היה שלנו, הייתה בו הבטחה של ימים ארוכים ושמחים, נוצר בינינו חיבור שאני בטוח שיכול להיווצר רק עם אדם אחד בחייך.

רק שנינו ידענו איך הזמן טס.
רק שנינו ידענו איפה נמצאות נשמות הדגים.
רק שנינו ידענו עד כמה יפים הכוכבים באמת.