אביב והירושלמי החביב

"תצאי איתי" ביקש, בפעם העשירית
"אני רוצה אותך, מבטיח שזו לא תרמית"
מי היה מאמין שהוא, הירושלמי החביב,
שכל תחומי ענייניו היה להשכיב
ירצה אותי, נערה ושמה אביב.

כבר לפני שלוש שנים הכרנו, באחד מהטיולים
ולמען האמת היינו יכולים להיות אחלה חברים.
אבל מרחק וסמים קלים (אני לא מתכחשת, משני הצדדים) הקשו על הקשר,כמו בחיים.

ולאחר חצי שנה או יותר, כשהוא עבר בין קשרים מספיק מהר, נפגשנו באחד הרחובות, הוא עם הבחורים ואני עם החברות. מרוב הפתעה התחבקנו שנייה ואחר כך חשבנו 'לא ראיתי אותו שנה'.

אז המשכנו כל אחד לעינייניו, ואני כל הזמן שמעתי שמועות על חייו, "שמעת שהוא עכשיו הקים להקה?"
"ואיי איך שהוא זרק את הבחורה" ואני בינתיים עם החודשים התחלתי להבין את האנשים.

אז התחלתי לשנוא והוא גם הבין, שגם אם ירצה, לא יהיה שום תקדים. נפגשנו במחנה, שום מבט אפילו לא היה, רק ידיעה שתכלס, אין בינינו שום הבנה.

וככה נגמר הקשר, לא היה אכפת מה או איך נשבר בנינו הגשר, אבל לאחר שנים מספר, אני ישבתי לי לבד על הבר, שבורה מאיזה אחד שהיה ונגמר, מתיישב לידי בחור ושואל "מה להזמין?, וודקה רדבול או קיש קישואים?" ואני מרימה את עיניי במבוכה ומתפלאת לגלות שזה אתה.

אז הנה אתה עומד מולי בפעם העשירית, כמר נמאס לך ואתה מלא בבושה עצמית. אני שותקת ולא אומרת מילה 'מה יש לו, אני הברירה האחרונה?'.
"עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אני לא עוד אחת מהחברות שלך מהרחוב, אני לא אציע לך שום דבר חוץ ממבט מבויש וחיוך רטוב ולמה לך בכלל אחריי לעקוב? אם אתה איתי אני רוצה אותך קרוב!"

הוא חייך והתקרב, הרוחות שמסביב נתנו לו מראה של מלאך, חיבק אותי ואמר "אני שלך".