פּוֹרְטְרֶט

פּוֹרְטְרֶט

כשאני מלטף את שיערך ביד אחת ידי השנייה מתרגמת אותו על הדף למפל משי של עופרת עיפרון. את אפך הקטן אני ממשיל לתות אדמדם מעט ויוצר תמונה שלך, ג'וזפה ארצ'ימבולדו היה גאה בי.
אני מלטף אותך מהקודקוד לבסיס הגב ומצליח לתרגם את רעידות העונג שלך לציור רוטט- כמעט חי.
אבל רק את דמעותייך איני מצליח לצייר.
קרני אור ציירתי מגיל קטן, אבל דמעותייך שוברות את חוד העיפרון שלי.
השקיפות שלהן על פנייך מעוורת, וידיי אינה יציבה כפעם, ובכלל איני מסוגל להפנות מבטי אלייך.

וכשקמת- כשעזבת, יכולתי לצייר את הרוח שהשאירה הדלת הנטרקת, את עקבותייך המתפוגגים לאיטם מהשטיח העבה. ציירתי את ידי המושטת לגבך, אבל לא יכולתי לקום.
גרוני נשנק כשעפרוני כמה, ואיני מסוגל לצייר דבר מעבר לצלליות הכרעות תחת עול.

וכשקמתי, נלחם בקווי המתאר של עצמי, ניסיתי לצייר אותנו בעתיד ורוד אבל בדמיוני ראיתי אותך נרתעת בצבעים עזים, ונמוגה בצבעי מים, ראיתי אותך מחליקה ממני כצבע שמן, וראיתי אותך נשברת כמו פחם. ובכל זאת המשכתי.
רעידותיי נבלעו בין יפחותייך העזות, ונשענת עלי, מתירה לי להעניק לך מכוחי.
ובין הרעידות אפשרת לי לראות את פנייך ספוגי הדמעות, והעיפרון לא רתע, והיד לא רעדה.
וכשאת כך, בליבי, אני מצייר דיוקן יפיפה, כשעל פנייך זורמים שני נהרות שקופים הנראים רק לעיניי.