נעלמים- חלק א'

15 לינואר,2007
ניו יורק, ארצות הברית

"גברתי, אני מבין כי מדובר במקרה קשה בשבילך, אך עלייך לשמור על קור רוח כדי שנוכל לעזור לך." אמר השוטר שעמד מול גברת הלן שטלר, מעיניה הירוקות יורדות דמעות קטנטנות עשויות מים.
"כן, כמובן- סליחה." אמרה וקינחה את אפה, "מה תרצה לדעת?"
"רציתי לדעת- האם היה מקום שבנך הלך אליו המון? שייתכן ודיבר עליו המון… שיכול היה להיות בו במקרה מצער מעין זה?" הוא שאל ושלף פנקס כדי לצטט את דבריה; היא התבוננה בו באנחה וקינחה שוב את אפה. היא רצתה לפתוח את פיה ולהשיב, אך היה לה קשה לעשות זאת. לבסוף אמרה-
"בני… אני יודעת שהוא היה הולך לנמל המון, הוא היה מחובר מאוד לעניין כלי השיט והים… היינו הולכים כל שבוע לים ואוכלים שם ארטיק…"
"האם יש עוד מקום?" קטע אותה והיא הנידה ראשה.
"אהה… לא, לא שעולה בדעתי."
"נעשה כמיטב יכולתנו כדי לעזור לך. אם נמצא משהו, נדווח לך מיד על כך." אמר השוטר ויצא מהדירה.

*
14 לדצמבר, 2009-
ניו יורק, ארצות הברית
22:41 pm

זרם המים ירד מהברז במהירות. ידו של רוברט נשלחה לשיערו השחור, החלק והקצר כדי למרוח את השמפו על שיערו כשלפתע נשמע צלצול מהטלפון הנייד שלו שהניח על השידה ליד הדלת.
"מי יכול להתקשר אלי עכשיו? נו באמת." מלמל לעצמו וסגר את זרם המים. הוא עטף את גופו ויצא מהמקלחת באנחה; הוא סובב את המנעול, חטף את הטלפון הנייד שלו מהשידה ולאחר שהצמיד אותו לאוזנו הוא לחץ על הכפתור הירוק:
"היי רוברט, זו ג'יין. מה שלומך?"
"כן ג'יין, מה העניין? תפסת אותי קצת… עסוק." אמר וניסה למצוא את התיאור המתאים לכך מבלי לגלות לו מתי בדיוק תפסה אותו.
"אני לא חושבת שאתה תהיה עסוק לזה בגלל שמתברר שמצאו את מייק שטלר." אמרה ועיניו גדלו בתדהמה. הוא שתק לכמה שניות ואז שאל-
"הוא? בטוחה? מתי הוא הספיק להופיע?"
"במקרה של הירי במחסן; עכשיו, בא לך לבוא לתחנה כבר?" שאלה ורוברט הסתכל לצדדים ועל עצמו, תוהה בכמה זמן יצליח לקלח את עצמו.
"אני אהיה בתחנה בעוד עשרים וחמש דקות." אמר וניתק את השיחה במהירות.

pm23:12
"אז מה הסיפור?" שאל רוברט. הוא נכנס לתחנה, לבוש בבגדי השוטר הכחולים שלו. לא היה לו צל של ספק שג'יין תחכה בפתח התחנה.
"בעשרה לעשר בלילה שמעו השוטרים טיילור וצ'ארלי צעקה חזקה של נער בן חמש עשרה ממחסן נטוש בעיר. הם שמעו אותו בתורנות שלהם סביב העיר; בכל מקרה, הם נכנסו במהירות לשם והספיקו לראות רק נער בן חמש עשרה מדמם למוות בעודו קשור לכיסא ושלושה נערים בני שש עשרה, שייכים לכנופיית רחוב כלשהי ככל הנראה, בורחים. צ'ארלי מיהר לרדוף אחריהם, אך אלו נמלטו. טיילור, שנשאר, מיהר להזעיק אמבולנס וסגר את המחסן: מתברר שלאחר חיפוש מעמיק, מצאו את מייק מתחבא בתוך קופסא." ברגע שרוברט שמע זאת, הוא נעצר.
"קופסא? ממה הוא התחבא בדיוק? למה הוא היה שם בכלל?"
"ובכן, מעריכים שהוא הצטרף לכנופיה הזו אבל בגלל העובדה שהוא רק בן שתיים עשרה- הפחד אכל אותו מבפנים. החבורה ברחה כשזה נדפק והותירו שם את מייק לבדו."
"סיפור גדול." השיב רוברט בפשטות, מבטו מחפש את פרצופה של ג'יין שלא מסתכל עליו אפילו לשנייה. משום שלא אמרה לו דבר, הוא שאל אותה- "מה קורה עם הנער? יודעים מה מצבו?"
"מטפלים בו עדיין. ברגע שיהיה חזק מספיק, נוציא ממנו עדות בנוגע למה שעשו לו הנערים. עושים את זה גם לטיילור וצ'ארלי ברגעים אלו ממש, במשרדים שלהם."
"אז מייק נמצא בחדר חקירות עכשיו?" היא הנהנה,
"אז אני נכנס עכשיו." הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה, סוגר אחריו את דלת חדר החקירות.

הוא התיישב מול מייק ובחן אותו במבטו לפני שהתחיל בתחקור- השיער השחור של מייק הגיע עד לאמצע מצחו ושני צדדי שיערו הגיעו כבר לאוזניו. עיניו הירוקות היו קפואות לחלוטין והוא נראה לא קשור לעולם- הוא היה מנותק בעולם משלו למעשה; אפשר היה לראות כי הוא רזה ונהפך לחיוור במיוחד, אם כי היה שרירי למדי בידיו. זה לא הולך להיות קל… חשב לעצמו רוברט, אך ניסה שלא להראות מחשבה זו על פניו.
"אז, מייק, תרצה לספר מה קרה או שלא?" שאל ולא נשמעה תגובה. מייק רק התבונן בו בעיניו הקרות והקפואות. "תקשיב, מייק, תאמין לי שאתה נכנסת פה לסיפור שילד בן שתיים עשרה לא היה רוצה להיקלע אליו- יהיה עדיף לך אם תשתף פעולה- עוד תוכל לחזור לאימך." הוא ראה שמייק מצמיד את שיניו כששמע את אזכור אימו שלא ראה כבר שנתיים שלמים והוא נאנח, מבין שהילד לא הולך לשתף פעולה עימו. "מייק, מה עשית שם? תאמין לי- אני עושה את לטובתך." הוא ניסה בשנית אבל הילד לא אמר דבר ורוברט ראה כמה הוא מנסה להיות קשוח ולעמוד בזה, אך בו זמנית עומד להישבר כל רגע ולבכות לנגד עיניו; "טוב… אז יעזור לך אם נעבור על נקודות חשובות מאז שנעלמת? תוכל להוסיף מידע במקומות כלשהם." הוא הושיט את ידו כדי לקחת את התיקייה, אך ידו של מייק תפסה אותו במהירות ומנעה ממנו זאת.
"לא." אמר בשקט וניסה שלא להתבונן בעיניו של רוברט כדי לא להישבר. הוא עזב את ידו של רוברט שהרחיק את ידו מהתיקייה ואמר ברוך-
"מייק, תקשיב לי, אני מבין שזה קשה לך אבל אני רק רוצה לעזור לך לגמור עם הסיפור הזה; תעזור לי לגלות איפה נמצאים הילדים שהיית איתם."
"אני לא יכול." הוא אמר בשקט ושיערו הסתיר את פרצופו, "הם יפגעו בי."
"הם לא יפגעו בך ואף אחד אחר לא יפגע בך- אתה מוגן כעת- נוכל להחזיר אותך לאימך." הסביר בשקט ומייק לא הגיב לדבריו, הוא לא אמר אף מילה. "מייק… תוכל להגיד לי מתי נעלמת בערך?" שאל רוברט בקול שקט ורגוע; מייק התבונן בו לכמה דקות ארוכות ודממה ארוכה ומשונה השתלטה על חדר החקירות החשוך.
"אימא שלי לא אמרה לכם את זה?" הוא שאל.
"היא אמרה לנו, אבל אנחנו נשמח לשמוע את זה ממך- אז תוכל להגיד בבקשה?" שאל רוברט והוא נשמע שוב לא בטוח ממש. הוא יכול היה לזהות פחד מעיניו ממשהו ויותר מזה, הוא יכול היה לראות עד כמה זה משפיע עליו, אז רוברט החליט לגשת לעניין- "מייק, אם תגיד לי ממה אתה מפחד ואני אטפל בזה, תוכל לעזור לי?"