Y
פעם האכלנו ציפורים בחלומות.
היא דוחפת אצבע נוספת ונטע מקיאה עוד קצת. "תוציאי הכל."
הידיים שלה מכוסות קיא ולא אכפת לה. גאד. אני שונאת את זה. (פעם אהבנו אותה אבל קלקלנו כל-כך ולפעמים זה קצת עצוב. בדרך כלל לא)
תמרה מפריחה עוד מטוס מנייר שנוחת בצד השני של החדר. יואב מקמט אותו וזורק לפח.
על המסך שלה יש כאוס יפיפה שהיא מנקה לאט.
בפעם הראשונה שהיא לקחה פסיי זה. הם התאימו אותו במיוחד בשבילה וכל הסיוטים שלה הפכו מוחשיים כל-כך. מאז היא אחרת. עגומה.
כשניתקתי אותה היא נעצה בי מבט מבוהל, ילדותי כמעט. אני שתקתי. לא יכולתי לתת לה את היד על הכתף וה'הכל בסדר' שהיא הייתה צריכה.
מאז היא שלי ואולי. אני מצטערת.
תגובות (1)
לא כל כך מבינה, אבל זה עדיין יפה.