Ticking clock- פרק שני

אוקיי. אחרי התלבטות קשה בחרתי לאישה את השם "רלו" (לדוברי הספרדית למיניהם- היי, דוברי ספרדית -reloj- שעון. אני ממש אוהבת קישורים כאלה- גם הצלחתי לשלב בין אחת משפות האם שלי לדמות בסיפור שאני מאוד אוהבת, ולנושא שקשור אליה.)
ולגבר, רובין, Robin על שם אדום החזה, שהקשר בינו לבין הגבר יתברר בהמשך.

הגבר עבר את שערי הכניסה למצודה, שחרקו וקרקשו במחאה לדחיפתו האיתנה. הוא כיסה את ראשו בברדס והשפיל את ראשו, מבטו נעוץ ברצפה.
המצודה הייתה בנויה מאבנים זהות לאבני המדרגות- אבנים אפורות, גדולות, מחוספסות בחלקן וחלקות בחלקן.
נעליו השחוקות החליקו ברחש כמעט בלתי-נשמע על פני שרידי השטיח המרופט, שנראה שחור באור הירח שחדר דרך אשנבי חלונות גבוהים.
בעליה המקוריים של המצודה עזבו לאחר שטענו כי רוחות רפאים דיברו איתם ופטפטו עימם. מאז הם מסרבים להיכנס למצודה, בטענה כי היא רדופת רוחות. האפלה, הכמעט- מיסטית ששררה במקום, הרחיקה מבקרים סקרנים ותאבי-בצע חמדנים, שרצו לתפוס בעלות על המצודה המפוארת.
המקום התאים לצרכיו ולצרכיה של רלו בצורה כמעט מושלמת, לכן, לפני שנים קיבעו אותה כמקום משכנם.
אחרי הטבח שנערך לפני שנים לא נותר איש חי במצודה, ובמזל, גם הוא וגם רלו לא היו נוכחים בטבח.
הוא הרגיש אנוכי כל כך שפסע בזהירות על השטיח המרופט, חי ונושם, במוחו תמונת חבריו ובעלי בריתו, שנטמנו בקבר אחים חסר כבוד בסיסי, לאחר שנרצחו בידי אויביהם.
המבואה הגדולה הייתה מפוארת בעבר. ראשו הטרוד במחשבות כאלה ואחרות השווה בחוסר ריכוז את ציפוי העץ החום, שהבריק בעבר בבוהק מלא-חיים, לבין ציפוי העץ המרקיב והעלוב שכיסה אך בקושי את אבני המצודה החשופות. בזיכרונו השטיח האדום הארוך היה נקי ולא מרובב בבוץ ובגללי עכברים, בלוי כולו, כמו שהיה במציאות. בעבר, הנברשות הגדולות שהתנדנדו מן התקרה היו מבריקות כיהלומים כאשר אור הנרות האיר עליהן. באותו הזמן רק גלדי נרות עתיקי-יומין היו במקומם של הנרות, וקורי עכביש עטפו אותם בשכבה מגוננת ועבה.
הוא ניסה לפתוח את אחת מדלתות העץ הגדולות והכבדות. הדלת חרקה, בקול שנשמע כמו קול אנחה אנושית, ונפתחה לאחר עזרה ממושכת של חבטותיו.
זה היה חדר צדדי, חסר חלונות, שהכיל שולחן עבודה עמוס וארונות מלאי ספרים עבי-כרס, החל מספרים על אנטומיה אנושית, ספרי היסטוריה, דמונולוגיה וכלה בספרי מדע בכריכות עור כהות ורכות משימוש. קורי עכביש נמתחו מראשי הארונות- שהיו עשויים מאותו העץ שכיסה את קירות המבואה, ובמזל לא התפוררו ונרקבו כאלה במבואה- עד התקרה הגבוהה. בכל פינה שלא הייתה תפוסה על ידי ספרים עמדו צנצנות שהכילו רכיבים שונים ששימשו את רלו ברקיחת שיקויים.
המעט שנגלה מקירות החדר היו מכוסים טפט שחור, מתפורר רק בחלקו. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח אפור כהה, שהשתמר הרבה יותר טוב מהטפט.
הגבר נעץ את אצבעו בזהירות בכורסה מאחורי שולחן הכתיבה. כשראה שהיא לא מתפוררת, התיישב עליה בזהירות. העץ נאנח כנגד משקל גופו.
הגבר הביט בשולחן העבודה וקמט נוצר בין גבותיו הבהירות. גיליון קלף מגולגל, כמעט ואין עליו אבק, הונח על השולחן, קשור בסרט שחור. רלו. הוא פתח את גיליון הקלף. כתב ידה הזוויתי של רלו היה חפוז, ובחרדה הולכת וגוברת הגבר קרא את מכתבה.

רובין,
ביום הולדתך העשרים ושלוש ניפגש. עזוב את המצודה, שכן גן הוורדים מקום מתאים בהרבה למסיבה.
אהיה לבושה בשחור כולי. תזהה אותי בקלות, על רקע הוורדים הלבנים. בחצי הירח, עלייך לעזוב את הטירה, אחרת לא תספיק להגיע למסיבה.
הזמנתי את כל האורחים שהזמנת ליום הולדתי העשרים.
אוהבת, ואל תשכח את האוזניים שלך,
רלו.

רובין אסף את חפציו במהירות ויצא מהחדר. הוא טרק את הדלת, וציריה חרקו חזק עוד יותר.
הוא לא הביט לאחור.
הוא לא ידע שהטבעת שלו החליקה מאצבעו, ונשארה, כעדות מסגירה, בחדר חסר החלונות.