The One That Got away – פרק 1

"נו, אז איך קוראים לו?"
זו הייתה השיחה הראשונה עם החברה הכי טובה שלי, ג'סי, ביום הראשון לכיתה י'.
"איך קוראים למי?" שאלתי, לא הבנתי על מי היא מדברת.
"לחבר שלך." היא אמרה, כאילו זה מובן מאליו.
"איך לי חבר." לחשתי.
"נכון," היא לגלגה, "את קנית את המחזיק מפתחות הזה לעצמך." היא תפסה בידה את המחזיק מפתחות הוורוד, BEST GIRLFIEND EVER היה מודפס עליו, והפכה אותו:
I Dont Wonna Be Anywhere Else But Here, With You – Me, Charlie
"עכשיו את חייבת לספר לי." היא אמרה והתיישבה לידי.
* * * * * * * * * * * * * *
[כחודשיים קודם]
"אן!" צעקה אמא בעודה מתקתקת ללא הפסקה על המקלדת. היא גאון בהקלדה, לפעמים כל עשרת האצבעות שלה עובדות יחד.
"מה?" נעמדתי מאחוריה.
"את זוכרת שהיום התור לרופא?"
סוף סוף, חשבתי לעצמי, כבר חודשים שכואבת לי הבטן.
כמה שעות אחר כך, אחרי הנסיעה באוטובוס, התורים, הבדיקות, וההמתנה לתוצאות ישבנו אני ואמא מול שולחן עבודה בחדר ריק וחיכינו לרופא.
"את בסדר?" שאלה אמא. לא הספקתי לענות כי הרופא נכנס. הוא פתח את פיו לדבר, כששם לב שלאמא יש משקפיי שמש.
"לסגור את החלון?" שאל בתמימות, אפילו טיפשות.
"אני עיוורת." היא אמרה וחייכה
"אה, טוב". היא סידר דפים על השולחן ואז אמר לי שאני גוססת.
* * * * * * * * * * * * * *
הסתובבתי עם הכסא גלגלים ברחבי המחלקה כשלפתע נתקעתי במישהו אחר. הסתובבתי לראות במי פגעתי כשראיתי אותו, נער קירח בסביבות הגיל שלי.
"תגידי," הוא שאל בחיוך, "את באה לפה הרבה?"
* * * * * * * * * * * * * * * * *
לא יודעת איך קרה שהתאהבתי בבחור נטול השיער שחור העיניים הזה. איך קרה שאני, הבחורה הכי קרה וחסרת רגשות שתמצאו, גם אם תחפשו כל חייכם, מצאה את עצמה מפנטת על בחור שפגשה זה עתה.
האם זה היה ההומור שבמשפט הפתיחה ה-"מקורי"?
אולי שותפות הגורל שחשתי בשעה שבהיתי בגולגולת הקירחת?
האם זה היה בזכות העיניים הגדולות והחיוך הרחב, שנדמה שלא ימחק לעולם?
אולי שילוב של הכל, הוביל לתוצאה המאוד לא טיפוסית אצלי שנקראת "רגש".