The One That Got Away – פרק 9

(צפוי מאוד….)
"צ'ארלי!" לחשתי. הוא שמע את לחישתי מבעד למוזיקה הרמה, הסתובב במהירות והמנגינה נפסקה באחת.
בלי מילים הסתובבתי לחדר שלי ובלי מילים הוא עקב אחרי.
בלי מילים טיפסתי על מיטתי ובלי מילים הוא טיפס אחרי.
בלי מילים הוא תחב את ידו לכף ידי וככה נרדמנו.
* * * * * * * * * * * * * * * * *
התעוררתי לפניו, השתחררתי מאחיזתו, נסעתי לכיוון המעליות והתמקמתי שם. במעליות של הבית חולים תמיד יש תנועה, אנשים עם פרחים, חולים עם מקל, רופאים ומנקות כולם עוברים שם ואני בהיתי בהם בלי הבעה, שקועה במחשבות. צ'ארלי הגיע אחרי כמה זמן והתיישב לידי.
"אן…" הוא לחש ואני התחלתי לדבר.
* * * * * * * * * * * * * * * * *
"פעם שלישית שאני שומעת את זה. בפעמים הראשונות לא הייתי בטוחה אם זה מציאות או חלום." צ'ארלי הביט בי, עיניו תלויות בי בריכוז. המשכתי.
"כשראיתי אותך שם לשנייה התאכזבתי. אתה היית השמש, החיוך, השמחה, אני נשביתי בקסמך בעיקר בזכות הצד החופשי, המצחיק והאופטימי שלך, אז פתאום כשראיתי אותך מנגן מנגינות דיכאוניות באישון ליל והבנתי שאתה לא כולך צחוק ושמחה וזה דיי אכזב אותי. זה היה הרגע שבו לחשתי 'צ'ארלי', שבו הבנתי שאני לא מכירה אותך כמו שחשבתי. ואז כשהסתובבתי והלכתי, כששכבתי במיטה, הבנתי שאני לא צריכה להתאכזב. ש-"נגן מנגינות מדיכאוניות" זה עוד קומה בבניין ששמו צ'ארלי, שמורכב בעיקר מצחוק ושמחה, אבל גם בגלידה יש מקל, אז כבר לא הייתי מאוכזבת יותר.
וכשקמתי בבוקר ובאתי לפה, פתאום חשבתי על העוול שאני עושה לך. הרי אני יודעת שאני גוססת ועכשיו כשאתה מאוהב בי פרידה ממני עלולה להיות קשה מנשוא עבורך אז למה נתתי לזה לקרות? באכזריות הנחתי לך להתחבר אליי ועכשיו אני ילך, יותיר אותך פה לבדך, מדוכא ושבור."
כשהבטתי בצ'ארלי ראיתי שדמעות נקוות בעיניו, אבל זה לא מנע ממני להמשיך.
"מהרגע הראשון שראיתי אותך פה ידעתי שאני פה באופן זמני, עד שהמוות ידפוק על דלתי ובכל זאת פתחתי את לבי בפנייך, באגואיסטיות הסתובבתי אתך על מנת שתבדר אותי ואתה נקשרת אלי. הרי היה לי ברור שהשעון שלי מתקתק ובכל זאת לא מנעתי ממך את החברות אתך בשום שלב."
צ'ארלי הליט ראשו בכפיו והתייפח. אחר הרים אלי פנים רטובות ועיניים אדומות.
"אן," הוא אמר, "לא הייתי מוותר על דקה אחת אתך."