The One That Got Away – פרק 7
"ההורים שלי…" מלמלתי, "הם לא רגילים." צ'ארלי הסתכל עליי, מבטו רציני.
"אמא שלי עיוורת. לי זה לא נראה כזה נורא כי אני רגילה, אבל אנשים נורא מתרגשים מזה. בגלל זה אף אחד מהכיתה שלי לא יודע על זה.
אבא שלי חולה מאוד. הוא כמעט לא בבית מרוב שהוא בטיפולים. אין מישהו שיודע גם על זה.
אני לא אוהבת שאנשים מתסכלים עליי. אני טיפוס שמופיע ונעלם בלי שאף אחד שם לב. אף אחד לא באמת מכיר אותי, גם כשאנשים בטוחים שהם אלה שמכירים אותי הכי טוב הם בעצם לא יודעים עליי כלום. אתה הראשון שנפתחתי בפניו ככה.
עכשיו אתה מבין כמה שינית אותי?"
* * * * * * * * * * * * * * *
"היום אני עושה ניתוח קטן." אמר צ'ארלי יותר מאוחר, "תבואי איתי?"
"אין לי עניין באיברים הפנימיים שלך." אמרתי לו בבדיחות.
"אני יהיה ער," תיקן, "רק החלק ההוא בגוף יהיה מורדם, בגלל זה אני רוצה אותך."
"בסדר, אני יבוא אתך. רק בתנאי שלא אצטרך לראות את כל הגועל נפש ששם." אמרתי.
"את מאלה שנגעלים?" שאל.
"לא!" עניתי.
"מתערבים שתקיאי איך שיתחיל?"
"אני לא הולכת להקיא שם."
"אני שם אלף דולר שתקיאי."
"באמת רציתי טלפון חדש…"
"מקווה שהבאת אתך קרן נאמנות."
"אוי לא, שחכתי אותה בבית. טוב, מקסימום אני ישלם לך בטובות הנאה מיניות… היי אמא!"
אוי שיט.
קמתי לאמא. בניגוד לאמא של צ'ארלי שחבקה כל הזמן, אצלנו היחסים יותר קרירים, פחות מגע.
"אל מי דיברת?" שאלה אמא בצחוק.
"צ'ארלי, תכירו." כיוונתי את אמא אליו. היא נגעה בפניו, ככה היא "ראתה" אותו.
"אן! שובבה!" צחק אחי בן השלוש עשרה.
"אתה מבין צ'ארלי? אחלה של מזל."
* * * * * * * * * * * * * * *
"רגע צ'ארלי אך זה יכול להיות שאנחנו גרים בעיר שיש בה רק תיכון אחד ואנחנו לא מכירים זה את זה?" שאלתי אותו אחר כך.
"גרתי פעם בטימסדייל. אחר כך עברנו ליונגסיטי, מכירה?"
"איפה שהמגדלים האלה?"
"כן…" הוא אמר, "ואנחנו חוזרים לטימסדייל."
"תלמד איתי?" שאלתי.
"כן." הוא אמר, "אם אני לא ימות עד אז." הוא חיקה אותי.
כשחבטתי לו בכתף, זו הייתה הפעם הראשונה שאני יזמתי מגע אתו.
תגובות (3)
תמשיכי!!!!!!!!
את צריכה להקפיד יותר על אותיות אית"ן
אני פשוט לא קולטת את זה!
רק אלוקים יכול לעזור ליייייי