The One That Got away – פרק 2

צפינו באיזו קומדיה ששידרו במסדרון. גיליתי שלבחור הזה קוראים צ'ארלי. בסוף הסרט, כולם התפזרו, נשארנו אני והוא, ישובים על כיסאות גלגלים זה לצד זה.
"תספרי לי את הפאדיחה הכי גדולה שלך." ביקש צ'ארלי. התלבטתי כמה שניות וצ'ארלי הוסיף: "גם אני אספר לך את שלי." השתכנעתי, וצ'ארלי רכן קדימה בציפייה.
"זה היה בכיתה ג'. שכנים שלי עזבו וילד מהכיתה שלי עבר לגור לידי. היינו צועדים ביחד לבית הספר והושיבו אותנו ביחד בכיתה, כדי שאני אעזור לו להתאקלם. יום אחד נכנסתי לכיתה בדיוק כשהוא אמר: 'אני בחיים לא יהיה חבר של אן. היא פטפטנית כמו שהקיר ורגישה בערך כמו שולחן." הצחוק של צ'ארלי החזיר אותי למציאות. הוא צחק כל כך שחששתי שייחנק. הגב שלו רעד והוא אפילו בכה מצחוק.
"רציני?" הוא שאל, "את כזאת?"
"יש לי רגשות, כמובן. אני פשוט לא טובה בלהראות את זה…" לחשתי.
"אוקי," הוא אמר, "עכשיו תורי. זה היה בכיתה ו'. המורה שלנו יצאה לחופשת לידה ובאה מורה מחליפה שלא מכירה את הסיפור שלי. רגע, גם את לא מכירה, כשהייתי תינוק אבא שלי מת ואמא התחתנה עם בחור חדש כשהייתי בן 7 בערך. יש לי שלושה אחים, כמה יש לך?"
"2 אחים." עניתי.
"טוב. אז האבא החדש שלי, דן, הוא הודי אמיתי, שחום עם שיער שחור חלק, ואני בהיר וכשהיה לי שיער, הוא היה חום, מתולתל. אז יום אחד, באסיפת הורים, ישבנו אני ואבא בכיתה, והמורה הסתכלה עליי, ואז על אבא, ושוב עלי, וכבר אמרתי שאנחנו לא כל כך דומים, אז היא התחילה להשתולל, צעקה: 'מה אתם מנסים לעבוד עלי? חושבים שאני מטומטמת?' מרוב הצעקות שלה כל ההורים שחיכו במסדרון נכנסו ומישהו קרא למנהלת. עד שהיא הגיעה כולם צעקו עלינו: 'בושה וחרפה', 'איזה ילד חצוף' וכל מיני דברים כאלה, לא נתנו לנו להסביר.
כשהמנהלת הגיעה, היא ביקשה מדן שיסביר לה, והוא אמר לה שאני יתום מאז שאני תינוק, ושהוא אבא שלי כבר 4 שנים וכאלה וכולם בהו בי, הילד היתום המסכן."
גם אני בהיתי בו, קצת בגלל ה'ילד היתום המסכן' אבל הרבה מהערצה, שהוא נפתח בפני אפילו שאנחנו מכירים אולי שעה. הוא המשיך לספר:
"ואז כולם יצאו, והמורה ביקשה שנתחיל את השיחה מחדש, אבל דן אמר: 'איתך אני לא מעוניין לדבר.' ויצא החוצה. גמר אותה."
צ'ארלי סיים את הסיפור ושאל: "המשפחה שלך בהרכב מלא?"
"מה זה הרכב מלא?" שאלתי.
"כל ההורים שלך חיים איתך?"
בטח, חשבתי, אם אפשר לקרוא לזמן הקצר שאבא שלי בבית בין אשפוז לאשפוז "חיים", אז כן, אבא שלי חי איתי. אבל לא אמרתי לו את זה.
"אני לא אוהבת לדבר על ההורים שלי." אמרתי, וצ'ארלי ישר עבר נושא. הוא חזר על פאנצ'ים מהסרט והתפקע מצחוק, הוא עבר בקלילות לפאדיחה שלי, 'פטפטנית כמו קיר' מלמל וטפח על ברכיו.
"איזה טיימינג היה לך, להיכנס בדיוק כשדיברו עלייך." אמר צ'ארלי.
"כן," אמרתי לו, "זה תמיד קורה לי. או שאני נכנסת כשמדברים עליי, או שאנשים נכנסים בדיוק ברגע הכי לא מתאים לי."
"גדול." אמר צ'ארלי וצחק.
השהייה בחברתו של צ'ארלי עודדה אותי והשכיחה ממני לכמה זמן את הנסיבות שבהם נפגשנו. כל זמן שישבתי לידו, טובעת בעיניים חמות, כאילו התנתקתי מזוטות כמו חדשות, שעות, כאבים. ולא רציתי שזה ייגמר.