The One That Got Away – פרק 16 ~פרק סיום!~

"אני יודע," אמר לי צ'ארלי כששכב על מיטת הברזל בחדר הניתוח, שנייה לפני שהורדם, "שאני לא יוצא מפה."
"לא…" לחשתי. הרגשתי כאב כזה שלא הרגשתי מעולם – והרגשתי הרבה כאב בחיים שלי.
"תשתדלי לשכוח ממני, אל תהיי עצובה, תמצאי מישהו חדש."
"אתה חייב לשרוד בשבילי!" התחננתי.
הוא הסתכל עליי במבט הכי חכם ומבין בעולם ואז הניחו לו מסיכה על הפנים ובקשו ממני לחכות בחוץ.
הוא לא יצא משם.
* * * * * * * * * * * * * * * *
רק ביום השלישי לשבעה של צ'ארלי פתאום הבנתי מה קורה מסביבי, פתאום הבנתי שאני לא יראה את צ'ארלי יותר לעולם. הלכתי לשירותים וישבתי על הרצפה כמה זמן, מונה בראשי את כל האפשריות: לתלות את עצמי מהמנורה, לחתוך את הוורידים, להוריד את החלון על הצוואר… הלכתי על הדרך השנייה. בדיוק כשעצמתי עיניים, קרישי דם חמים נוזלים ממני בכמויות קטלניות רוד נכנס. אפילו שמה שראה היה עשוי לגרום לו להקיא, שום שריר בפנים שלו לא נע.
"צ'ארלי לא היה רוצה שתעשי את זה, נכון?" הוא שאל תוך כדי שטיפת ידיים, אפילו בלי להביט בי, "אז אל תעשי את זה." הוא זרק לי תחבושות מהארון ויצא.
בכיתי ובכיתי, חבשתי את היד וחשבתי – רוד הציל את חיי.
נתתי לו נשיקה על הלחי כשנגמרה השבעה.
"צ'ארלי היה מרביץ לי." אמר וחייך, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו עושה את זה.
אולי גם אני קצת שיניתי אותו.
* * * * * * * * * * * * * * * *
–הווה–
"והנה אני כאן." אמרתי לג'סי.
מאז שהתחלנו לדבר באותו יום ראשון ללימודים, עברו ארבעה ימים ועכשיו היינו בבית שלי. ג'סי חפרה בערימת פתקים שלקחתי מהבית שלי צ'ארלי,עם חיוך מוזר על הפנים ואני ישבתי על המיטה.
"תגידי," שאלתי אותה, "מאיפה את בכלל?"
"יונגסטאון." ענתה וחייכה.
עייני נפערו.
"את מכירה אותו?" לחשתי.
"אני הייתי החברה הקודמת שלו."