The One That Got Away – פרק 15 ~פרק לפני סיום!~

"גם את קבלת מכתב מהבית חולים?" שאל צ'ארלי בשבוע השלישי לחופש, כשהיינו בספרייה.
"כן, בדיקה חוזרת." אמרתי בביטול.
"אן." הוא היה רציני, "אני משתין דם." הרמתי את עיניי אליו.
"זה בסדר," ניסיתי להרגיע אותו, "זה תופעת לוואי, אמרו לנו שזה קורה."
אבל לא נראה שהוא נרגע. הוא תפס את חולצתו ומשך אותה, אחז בידי וגרם לי למשש את בטנו.
"זה בגודל של מחק." הוא אמר בבעתה. הוא לא טעה, זה היה גדול וזה הבהיל גם אותי. מאוד. אבל שיחקתי אותה שלווה כדי שלא יתחרפן לי.
"זה בסדר, יורידו לך את זה." אמרתי לו. אפילו אני לא האמנתי לעצמי.
הרבה זמן לא חשבתי ככה, אבל כשהכל טוב, משהו חייב להשתבש.
הניתוח שלי נקבע ליום רביעי ושל צ'ארלי ליום חמישי וזה היה מושלם מבחינתנו, ככה נוכל להיות אחד עם השני.
"את ריקה." הודיעו לי ביום חמישי בבוקר כשהתעוררתי, צ'ארלי החזיק את ידי. ישבנו על כיסא הגלגלים המיתולוגי במסדרון הקלאסי, הסתכלתי על צ'ארלי הדומם.
"אתה יכול לדאוג בקול רם." אמרתי לו. הוא שיתף אותי ואני עניתי לו, הרגעתי אותו. בסוף ליטפתי אותו על היד. את הנשיקות שלנו הפסיקו ההתייפחויות של האחיות שבאו לאסוף את צ'ארלי לניתוח. נאהבים חסרי מזל שכמותנו.
הושטתי לו את הפתק הקטן שהושיט לי בעבר (…Impossible Is Possible) הוא חייך והשיב לי את הפתק.
"הכל יהיה טוב." לחש. הרגשתי שלמרות הכל הוא מאמין בזה.
ואז לקחו אותו.
כשטיפסתי על המיטה, הרגשתי בדידות שלא הרגשתי מזה חודש. לחשתי תפילה חרישית לאהוב לבי שכעת על שולחן הניתוחים מנסרים את בטנו, וסכין שולפת ממנו גידול קטלני בגודל מחריד. הפלגתי עם הצער והמחשבות כשלפתע ראיתי אותו.
"צ'ארלי!" קפצתי, אפילו שאסור לי.
"יש עיכוב." הוא אמר בשמחה. הוא התיישב לידי, החזקנו ידיים ואמרתי.
"צ'ארלי, אפשר להגיד לך משהו, עלינו?" הוא הנהן. התחלתי לדבר.
"אני בנאדם שהחיים שברו אותו. אני בת פאקינג חמש עשרה וההלך רוח שלי הוא כמו של ניצול שואה בן תשעים. בזכותך הבנתי שאני לא כזאת כי אני דפוקה, כמו שחשבתי עד היום, אלא בגלל כל אחד מהדברים שעברתי, שהפכו אותי לכזאת. בזכותך הפסקתי להרגיש דפוקה.
ומעצם החברות שלנו השתנתי. אני יודעת שכשייגמר החופש ונחזור לכיתה נספר לכל מי שרק ישאל לא רק עלינו, אלא גם על איך שנפגשנו, שזה שונה לגמרי מהאני שחיי תשע שנים עם ילדים בכיתה והם לא יודעים שאמא שלי עיוורת.
אני לא מסוגלת לגעת באנשים, אבל בך אני כן נוגעת. ועד עכשיו בקושי עשיתי את זה אבל עכשיו אני מרגישה שאני ממש רוצה…" הכנסתי את היד שלי מתחת לחולצה שלו דרך הצווארון וליטפתי לו את הגב. ככה אמא הייתה עושה לאבא כשהייתי קטנה, פתאום נזכרתי. גם הם נאהבים חסרי מזל, חשבתי לפתע, רק שהם קודם התחתנו ואז הגיע חוסר המזל.
התנשקנו וכשסיימנו שכבנו זה לצד זה.
"אן, התינשאי לי?" שאל.
"כן." לחשתי.
"עכשיו זה המקום הכי מיוחד בעולם." הוא אמר וחייך.
היה לו את החיוך הכי יפה שראיתי בחיים שלי. והוא לא היה חתיך לפי הנורמות ולא כל השיניים שלו היו בדיוק ישרות, אבל כשהוא חייך שם, אני חשבתי שהוא הדבר הכי יפה שיש בעולם.
הייתי מאוהבת.
אני, הילדה שבכיתה ג' צחקו עליה שהיא שתקנית כמו קיר ורגישה כמו שולחן.
אני, הילדה הכי קרה וחסרת רגשות שתמצאו, גם אם תחפשו כל חייכם.
אני, שלא יוצרת קשרים חברתיים, שלא נקשרת לאנשים, שחשדו שאני אוטיסטית (מבחנים הראו שלא!)
אני, ששבורה מהחיים, שבורה מהעולם, שבורה.
אני הייתי מאוהבת.
הוא ליטף את הראש שלי עד שקראו לו לניתוח.
הייתי מאושרת כל כך ובו זמנית מיואשת כל כך.