The One That Got Away – פרק 13

כל הבניינים בשכונה נראים אותו דבר וכל הדירות בנויות באותה צורה, ככה שלהיכנס לבית של צ'ארלי היה כמו להיכנס לבית שלי. מצד שני, בניגוד מוחלט לבית שלי, בבית של צ'ארלי יש המון שטיחים, פסלים, מראות, תמונות, אגרטלים, עציצים, פמוטים, שולחנות, מפות, ציורים ופוסטרים בכל מקום. הבית שלי ריק מאביזרי נוי שכאלה מכיוון שאין מי שייהנה מהם, אבל בהחלט יש מי שיהרוס אותם בטעות. חוץ מזה אמא שלי יכולה להיתקל בהם, אז עדיף שהבית יהיה כמה שיותר ריק כשאמא מסתובבת, אלא אם כן היא רוצה לגמור במקרה הטוב בנפילה קטנה וחבורות מחליפות צבעים (ובמקרה הרע בכיסא גלגלים ובמקרה המצחיק עם שבר בטוסיק).
האחים התאומים בני השש של צ'ארלי ישבו על שטיח והרכיבו פאזל בזמן שרוד, האח בן השלוש עשרה של צ'ארלי ראה משהו בMTV (פרסומות סמויות אהמאהם). רוד שונה לגמרי מצ'ארלי – הם גם לא אחים ביולוגיים – הוא אוהב רוק וצרחות, היי! בזכות זה צ'ארלי מכיר טוב כל כך את לינקין פארק, הוא לא מחייך הרבה ושותק, אולי בזכותו צ'ארלי יודע איך להתייחס אליי כל כך טוב.
אמא של צ'ארלי, אשה חמה ביותר כמו שכבר הזכרתי, חבקה ונשקה את שנינו גם כשנכנסנו וגם כשיצאנו. החדרים בבית של צ'ארלי מסודרים בדיוק כמו שאצלי בבית וצ'ארלי מסתבר, אוהב לקחת שורות מפורסמות משירים, לכתוב על פתקים ולתלות. כל הקיר שליד המיטה שלו היה מלא בפתקיות וראיתי ערימה גדולה, כנראה של פתקיות ישנות, על השולחן.
-תחביב נחמד- חשבתי לעצמי.
"קחי." אמר צ'ארלי והגיש לי פתק שהיא כתוב עליו: "Because impossible Is possible, Tonight."
"אוי צ'ארלי, תמצא משהו יותר קיטשי." לגלגתי, הוא חייך, אבל דחף לי את הפתק ליד.
אחר כך ירדנו למטה והסתובבנו בשכונה. הרחובות היו דיי ריקים אפילו שהיה מזג אוויר נחמד. מדי פעם עברו ילדים שמיהרו לגינה, את רובם אני מכירה כי אני הנערה היחידה בכל השכונה, אז יצא לי לעשות בייביסיטר כמעט בכל הבתים פה. אני מאוד מנוסה אחרי שנים של טיפול באחים שלי, מאוד מבוקשת מאחר ואני היחידה ומאוד זולה כיוון שאני לא טיפוס שקונה דברים, שמבזבז כסף, אז אני לא צריכה את הכסף של ההורים פה. למעשה, מזמן רציתי לפרוש, אני ממשיכה מרחמים על ההורים המסכנים שרוצים לצאת להתאוורר ואין מי שישמור להם על הילדים. כל ילד שעבר אמר לי שלום והגדילו לעשות קבוצת בנות בגיל 7 שרצו ורמסו אותי בחיבוקים.
"אז יש בך צד רך." אמר צ'ארלי כשהתיישבנו על ספסל במרכז מדשאה.
"רק אם אתה מתחת לגיל שבע." אמרתי.
"תעשי לי סיור בשכונה." ביקש. הסכמתי והתחלנו ללכת. בהתחלה אוחזים ידיים, בסוף מחובקים. כשנגמר מה להראות סתם הסתובבנו שלובי זרועות ואני אמרתי לצ'ארלי:
"תמיד חשבתי שללכת ככה זה ממש קשה, כאילו, איך הרגליים שלהם לא מסתבכות?"
צחקנו, דיברנו על הא ועל דא עד שהחשיך ואז נפרדנו כל אחד לביתו.
היום ההוא היה היום הכי פעיל מבין שאר הימים שהיינו בשכונה, בדרך כלל יושבים או שוכבים על המדשאה ואם היה חם מדי עברנו לספרייה, לאגף הרוסית, שם על השטיח מקיר לקיר אף נפש חיה לא הטרידה אותנו.
גם דיברנו על דברים יותר רציניים בדרך כלל. צ'ארלי סיפר לי איך שהוא כועס על העולם שלקח לו את אבא וגזר עליו יתמות. צ'ארלי ספר על שנים קשות וקשיי הסתגלות עם דן ובנו רוד.
"אתם דומים." אמר, ממולל בידו שטיח, "הוא די שונא את העולם, שקט, עצוב… כמוך."
מסתבר שדן הוא גם אלמן. רוד רק נפצע בתאונת דרכים שבה מתה אמו וכשהיה בן חמש אבא שלו התחתן עם אמא של צ'ארלי, צ'ארלי היה בן שבע.
"הוא לא מדבר הרבה." אמר, "אני מניח שגם את היית ככה לפניי. אבל הוא כן מדבר איתי, שזה מוזר, כי אפילו שאנחנו מסכנים פחות או יותר אותו דבר, אני לוקח דברים יותר בקלות, יותר שמח, אז תמיד התפלאתי איך הוא מדבר איתי, הייתי בטוח שהוא נגעל ממני."
"דווקא אנשים מדוכאים כמונו לפעמים אוהבים את השחרור שלך." אמרתי לו, "קינאתי בך." צ'ארלי הסתכל עליי, מעכל את הדברים.
"רוד אוהב אותך." אמר צ'ארלי, "הוא לא אומר הרבה, אבל הוא אמר שאני בר מזל." חייכתי. דווקא שמחתי לשמוע שיש עוד מישהו בעולם כמוני הדפוק הזה. לא ידעתי ולא שאלתי איפה רוד נפצע בתאונה.
בערך ככה נראו כל הימים שלנו ביחד בשכונה.