somtimes in life (פרק 3)

טוב, אז סיפרתי לכם על איך שהכרנו, סיפרתי על איך שהפכנו להיות ביחד, אבל עדיין לא סיפרתי לכם את העיקר. זה היה יום חורפי. אני הייתי בת 17, וטום 18. זה היה יום השנה שלנו. 3 שנים מאז שאנחנו חברים. זה די הרבה זמן, לא? טום עמד להתגייס לצבא למחרת. למרות שאנחנו גותים, זה לא אומר שאנחנו לא מתגייסים לצבא. רק להדגיש. עד היום אני לא יודעת לאיזה יחידה הוא התגייס. זה היה משהו סודי. שכבנו על המיטה שלו, דיברנו. חושבים מה יהיה מחר. "תתגעגעי אליי כשאלך?" הוא שאל. "כמובן. אתה הבן אדם הכי חשוב לי בעולם. אתה החבר הכי טוב שלי. אתה האהבה שלי. אתה הנשמה התאומה שלי." עניתי, ללא היסוס. "אם יקרה לי משהו? את תשכחי ממני? כי אני, גם בשמיים אזכור אותך." נימת עצב וחשש הייתה בקולו. "אוי, אל תדבר שטויות! הכל יהיה בסדר. זה רק 3 שנים. זה יעבור בשנייה. ואתה גם תעשה את הדבר שהכי רצית לעשות. לעזור למדינה." למרות מה שאמרתי, לא הייתי בטוחה. הייתה לי הרגשה רעה באותו היום. שמשהו הולך לקרות. אולי לא מחר, אולי לא מחרתיים, אבל משהו הולך לקרות. "וניפגש גם בכל סוף שבוע, נכון? אז זו לא בעיה." אמרתי. הוא לא ענה. חשבתי שאולי הוא לא שמע אז שאלתי שוב:"נכון?" הוא עדיין לא ענה. היסס. "אני מצטער הייתי צריך להגיד לך לפני, פשוט חששתי ש…" נבהלתי. "מה היית צריך להגיד?" הוא עדיין היסס. הוא חיבק אותי. "אני מצטער, אני לא אבוא בסופי שבוע. אף פעם. בגלל שזו יחידה מובחרת אז.. זה תפקיד יומי.. ו… אני חושש שלא ניפגש בכל 3 השנים האלו.. בכלל…" פחדתי. נבהלתי. התעצבתי. כעסתי. מיליון רגשות גאו בי בבת-אחת. הייתי בהלם. לפתע התחלתי לבכות. זו כנראה הפעם הראשונה שטום ראה אותי בוכה כי הוא לא ממש ידע מה לעשות. הוא חיזק את אחיזתו בי, קרוב אליו. "אל תדאגי, את בעצמך אמרת שזה יעבור בשנייה." בכיתי, הייתי חנוקה. "אבל.. אבל.. לא חשבתי.." הדמעות לא נתנו לי לסיים את המשפט. "ששש… שששש.. תירגעי, הכל בסדר." הוא ניסה לנחם אותי, אך אני ידעתי שהוא גם עצוב, אני הרי מכירה אותו כבר 5 שנים. הרגשתי את דמעותיו מרטיבות את גבי. שנינו שתקנו, אפילו קול הבכי שלנו נדם. פשוט התחבקנו יחד. בשקט, בוהים בתקרה, לנצח. היום נגמר לבסוף, יום של צער. בבוקר ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס, כי הרי לבסיס של היחידה לא יכולתי לבוא. הפרידה הייתה כל כך מייגעת, לא רציתי לעזוב, לא רציתי להרפות, לא רציתי לתת לאהבתי היחידה, ללכת. לבסוף הוא היה חייב לעזוב, האוטובוס שלו הגיע. כל פעם שיכל הוא היה מתקשר, וזה לא הרבה פעמים בכלל. עברה חצי שנה, והוא עדיין לא בא לביקור. הוא עמד לצאת לגבולות, כך סיפר. אחרי חודש, הוא כבר הפסיק להתקשר. עבר עוד חודש, עוד חודשיים, והוא עדיין לא התקשר. עברה חצי שנה כמעט, ולא היה חדש. יום אחד באתי לבקר את הוריו, לשאול אם יש חדש. שתינו תה. אני עדיין מרגישה את טעמו בפי לפעמים. נשמעה נקישה בדלת, אף אחד לא ידע מי זה יכול להיות. שקט שרר בבית, אימו ניגשה לדלת. בפתח עמד איש צבא, עם מדים. לפי הפסיק לפעום. "שלום, גברת. את אמא של טום?" הוא שאל. היה לו קול עמוק, עבה. כמו רעם. אמו של טום הנהנה והזמינה אותו להיכנס. הוא התיישב. הבעה קודרת בפניו. חששתי. "גברתי… אני לא יודע איך להגיד לך את זה… טוב, אני פשוט אספר לך… שלחנו את טום, למשימה סודית במצרים, לחסל חוליית מחבלים… הוא ואנשי היחידה הנוספים נלקחו בשבי.. בגלל שטום היה המפקד אותו עינו הכי הרבה… למזלנו, הצלחנו לחלץ את שאר אנשי היחידה, אבל טום…" שקט. היה שקט. זה היה רק לשניות ספורות, אך זה נדמה כשעות. אחרי השקט כולם התחילו לבכות. לא ידעתי מה לעשות. זה כל כך כאב, כאב מבפנים. כאילו נכנס לי משהו לתוך הגוף ושפך שם חומצה, שכרסמה את כולי. זה דוגמא מדויקת למה שהרגשתי. חיבקתי את הוריו של טום, לנחם אותם. אומנם אני הייתי החברה שלו אך הם הכירו אותו כל חייו, גידלו אותו. עכשיו, מתקיימת ההלוויה. וזה ההספד שלי. הסיפור שלנו. אני רציתי לומר את זה לכל מקוריביו, משפחתו, חבריו. לספר את סיפורנו, סיפור שלבסוף ישכח בעולם, אהבה עצומה שתיכחד לבסוף. סיפור של שתי נשמות תאומות.