somtimes in life (פרק 1)

הייתי בכיתה ז'. בת 12. לא היו לי חברים, כי הייתי קצת מוזרה.. טוב, לא ממש קצת. אני גותית. יאפ. למה? טוב, כי זה מה שאני אוהבת. אני אוהבת שחור. אני אוהבת מטאל. אני אוהבת גולגולות ודברים מפחידים. אני ככה מגיל מאוד קטן. זה היה היום הראשון שלי בבית ספר החדש, בחטיבה. כל מי שעולה לחטיבה מרגיש סוג של בגרות מסוימת, אחריות כזאת, שאתה גדול יותר. אבל לא אני. אני הרגשתי את זה לפני כל הילדים. תמיד הייתי רצינית מאוד. אולי זו גם חלק מהסיבה שלא היו לי חברים. בכל מקרה, שני השיעורים הראשונים היו משעממים למדי, ואז קרה הדבר הכי טוב שיש: הצלצול. זה היה ממש 'הצלצול הגואל' כמו שאומרים. הלכתי לקפיטריה, וקניתי ברד. אולי תחשבו שזה מוזר אבל אני הכי אוהבת ברד צבעוני, זאת אומרת, כל הטעמים שיש בשכבות וזה נראה ממש יפה ביחד. אני גם מוסיפה לפעמים קש צהוב וגוזרת אותו בקצה לצורת 'שפיץ' ומציירת פנים חמודות על הכוס כדי שיראה כמו חד-קרן. זה הדבר היחיד הילדותי שאני עושה וזה כנראה לא ישתנה בחיים. פשוט יש לי רגישות-יתר לדברים חמודים. אחרי שקניתי ברד יצאתי לחצר לכתוב, להשתרר מכל מה שהיה לי היום. לא ממש שמתי לב בהתחלה, אבל ילד התיישב לידי. "היי. אני יכול לשבת?" הוא אמר, ואני רק הנהנתי. הוא היה גותי כמוני, עם שיער שחור כפחם ועיניים כחולות כקרח. לא מכוער כמוני, עם שיער חום ועיניים חומות, כהות כמו הלילה. "אני מתנצלת שאני לא כ"כ מתייחסת אליך ומדברת איתך, אני פשוט כותבת משהו." אמרתי.
"לא, זה בסדר גמור. אני אלך, אני לא אפריע לך."
"אתה יכול להישאר.. אני עוד דקה אגמור.."
כעבור כמה דקות סיימתי והתחלנו בשיחה: "אז.. גם אתה גותי."
"כן."
"יש, אני לא לבד!"
"חחח. אז מה השם שלך?"
"אוי. זה נושא רגיש. קוראים לי זואי. השם הכי גרוע שיש."
"למה את חושבת כך? אני דווקא אוהב אותו."
"באמת? אתה הראשון.."
"אני שמח. חח"
"חח."
"באיזה כיתה את?"
"ז'10"
"או. אני בח'4. גדול ממך."
"זה לא הפרש גדול. זה רק שנה. לא אמרת לי איך קוראים לך."
"אוי נכון! אני כזה שכחן… טום. נעים מאוד."
"נעים גם לי."
ומכאן, התחילה חברות מדהימה.