Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 16 ואחרון

ועברו להם שבועיים, הקושי הזה בלהיות לבד.
ליה מתחננת אלי שנחזור לדבר, אבל אין לי את הכוחות יותר להתמודד עם הכל.
חזרתי לדבר עם אשלי, ניסיתי לשתף אותה במה שקורה, אבל היא לא מבינה את הכאב שלי.
אדם, כבר שבועות שאני סובלת.
הוא הפך לכל העולם שלי, וברגע אחד, החריב אותו.
הייתי צריכה לדעת שהוא לא יכול להשתנות, היה סטוציונר, ונשאר אחד כזה.
ספק אם הוא אי פעם אהב אותי.
כל מה שהיה ביני לבינו, כל האהבה הגדולה והמשמעותית הזאת שחשבתי שיש בנינו נעלמה כלא הייתה.
והחלק הכואב זה, שהכל שמור אצלי בזיכרון.
לפני שלושה ימים הוא עשה את זה רשמי ונפרד ממני.
אין לילה שאני לא בוכה במיטה, אין לילה שאני לא מתחרטת על ההחלטה שלי, על זה שהקשבתי לעירעור שבתוכי.
אני אוהבת את אדם כל כך, התאהבתי בו בתקופה כל כך קצרה.
אבל אני לא יכולה להכחיש בנוסף את האהבה שיש לי לשיין, מהרגע הראשון שראיתי אותו, הרגשות בתוכי געשו.
אבל עכשיו, אי אפשר לתקן את מה שנותר, כי הכל כבר הרוס…
תקתוק על הדלת קוטע את קו המחשבה העגמומי שלי, מהר נגבתי את הדמעות שעל לחיי.
״פתוח״ צעקתי אל מי שלא נמצא מהבעד השני של דלת חדרי.
״היי״ קולה של ליה הופיע בדלת, כל כל הרבה זמן שלא שמעתי אותה, שלא דיברתי איתה.
והמחשבה של קודם שאני לא יכולה לסלוח לה התפוגגה…
״שמעתי מה קרה״ היא אמרה בקול מנחם, היחידה שיכולה להבין את הכאב שלי זאת ליה.
ישר פרצתי בבכי, היא התקרבה אלי, יושבת על קצה מיטתי ונותנת לי לבכות אל בין זרועותייה.
״הוא לא שווה שתבכי, קומי, בואי נצא קצת, יש מסיבה היום, זה יעזור לך לשכוח״ היא מציעה לי, העיניים שלה מביטות לתוכי, היא כל כך מבינה אותי, מבינה מה אני צריכה כעת.
אני קמה לאט מהמיטה, מנגבת את הדמעות, ומקשיבה לה.

המועדון כול כך רועש, המוזיקה מהדהדת בעוצמה באוזניי, הדבר היחידי שאני שומעת זה את הבס ההולם ברקותיי, הדם ששוצף את עורקיי.
אני נאבדת בקהל הגדול, האלכוהול זורם בדמי, גורם לי לראות הכול כפול, בקושי לעמוד ישר במקום.
אני לא מצליחה לזהות פנים מוכרות, אני לא רוצה לראות פנים מסויימות.
ואז אני רואה אותו, בקהל, בין האנשים הוא כל כך בולט מבין כולם.
אם זה החיוך המושלם והממכר, ואם זה הצחוק המתגלגל שאיכשהו מגיע עד לאוזניי, למרות המרחק הרב בנינו, למרות הרעש והמוזיקה שממלאים את המועדון.
ואני לא יכולה לעצור את העצבים שממלאים כל חלק בגוף שלי תוך פחות משנייה, אי אפשר לעצור את הזעם שממלא את הלב המעורער שלי.
הערעור רק התחזק מאז, מאז שפגשתי בשתי הגברים ששינו לי את החיים, שחייהם התנגשו בחיי כמו שתי מסילות רכבת המשתלבות אחת בשנייה ומובילות הישר להרס.
הוא ראה אותי, קלט אותי במבטו, הלב השבור שלו בוהק בעיניים הבהירות והמבריקות שלו.
הוא מתעלם מהבחורה שצמודה אליו, הוא לא מנתק ממני את עיניו, הוא רואה כמה קשה לי להביט בו, בעיניים שלו, לראות את בבחורה נצמדת אליו ככה, במיוחד אחרי מה שקרה.
במיוחד אחרי מה שעבר ביני לבינו, מה שגרם לערעור להתחזק, לספק למלא את החלל הפעור בתוך החזה שלי.
אני מסתובבת בגבי אליו, מועדת בין הקהל הרחב בדרכי אל מחוץ למועדון, ריצה כול כך איטית אבל רציתי לברוח משם, כמה שיותר מהר.
מצאתי את עצמי במגרש הרכבים, בין הרכבים הרבים, כמעט אחרי אחת ואני שיכורה, אני צריכה אותו כאן לצידי.
אני מנסה ללכת כמה שיותר מהר אל עבר הרכב של ליה לחכות להן עד שיגיעו, גם אם זה אומר לחכות לילה שלם מחוץ למועדון הרועש.
לפתע הוא משך את תשומת ליבי, לראות אותו שמה עם בחורה אחרת שובר אותי.
שיין במועדון עם בחורה, צוחק איתה, בדיוק כמו שצחק איתי, חייך אליה בדיוק כמו שחייך אלי, נגע בה בדיוק כמו שהיה נוגע בי.
ועכשיו אני רואה את אדם מולי, מנשק בחורה לא מוכרת ומשעין אותה על מכסה מנוע של רכב שחור, הרכב שלו, הלב שלי נשבר, איך הוא יכול לנשק שפתיים אחרות אחרי שנישק את שלי, איך הוא יכול לחבק מישהי אחרת אחרי שזרועותיו עטפו את גופי.
זה שבר כל חלקיק בליבי , בנישמתי, איבדתי את שתיהם, איבדתי את שתי הדברים היחידים שהחזיקו אותי עוד על הרגליים.
הרגשות שלי אל שניהם לא חדלו מאז, הם רק התעצמו, ולראות אותם ככה במצבים כול כך אינטימים, ואני מרגישה את החלק הריק שבליבי כואב מתמיד.
הוא מתנתק מהבחורה, ואני יודעת שהוא ראה אותי מביטה.
הלב שלי נסדק, הסתובבתי מהר בגבי, רצה כמה שיותר מהר אל הכיוון הנגדי, הרחק משתיהם, הרחק מהגברים שאת ליבי שברו לרסיסים.
הערעור שבתוך החזה שלי גבר, לא ידעתי את מי לשנוא יותר, את שיין או את אדם?
רצתי אל עבר היציאה מהמגרש המכוניות, רוצה לברוח כמה שיותר מהר מהמקום שהציף את כול רגשותיי אל מעל פני השטח.
שערער את הלב שלי עוד יותר, שגרם לחלק הריק שבתוכי להתעצם.
״אווה!״ קול מוכר קרא מאחורי, קול מוכר להחריד, רגע לפני שרגלי פגשה בכביש השחור הסתובבתי אחורנית, כנגד רצוני הסתובבתי לראות מי קורא בשמי למרות שידעתי מי זה.
״שיין״ קולי גווע בין דמעותיי שזלגו מעיניי, בקושי אני שמעתי את קולי החלוש, הדמעות שנושרות מעיניי זולגות במורד לחיי, וגוש עבה חונק את גרוני, הכאב עומד במרכז ליבי.
הוא הגיע עד אלי, כול הכעס שלי עלה על גדותיו, הכאב שבתוך הלב שלי התחזק פי כמה.
לא הססתי, הכתי אותו בחזה, אגרוף ועוד אגרוף, זה לא הזיז לו, זה כאב לי יותר ממה שזה כאב לו.
״אני שונאת אותך״ מלמלתי, מפסיקה להכותו, מנגבת מהר את הדמעות שלאט נושרות מעיניי החומות כהות.
״אני אוהב אותך״ הוא עונה, גורם לי להרים מהר את מבטי המבולבל אל פניו היפות, מנורת רחוב ישנה האירה אותו באור כל כך שונה , כל כך אחר, כל כך יפה.
הוא לאט רוכן אלי, השפתיים שלו נצמדות לשלי ומנשקות אותי.
עכשיו אני מבינה הכל, חשבתי שעם אדם היה הכל כל כך אמיתי, אבל כנראה שלא הבנתי שזה רק היה תעתוע במוחי.
לאט לאט הנשיקה יותר מתעמקת, והלב שלי סוף סוף מרגיש שלם.
התנתקנו לאט האחד מן השנייה, החיוך שדבוק לשפתיים שלו לא יכול שלא לגרום לחיוך שלי לעלות על שפתיי.
הוא מנגב את הדמעות המרוחות על לחיי.
״בואי נסתלק מפה״ הוא ממלמל לעברי, מצביע בראשו אל עבר אופנוע שחור החונה על הכביש לצד המדרכה.

הרוח מצליפה על פניי, ידיי מחבקות בחוזקה את מותניו.
הכל מרגיש סוף סוף אמיתי, ולמרבה ההפתעה, העירעור שהיה בתוך הלב שלי התפוגג לו, נעלם, כלא היה ולא נברא.
הכל מרגיש טוב מידי, ופתאום אני מבינה שתטעיתי.
הכל קרה מהר מידי.
קול צופר עמוק מהדהד בתוך החזה שלי, אני מסובבת לאט את ראשי הצידה, כמו סרט שחור לבן ואיטי, אני רואה את חיי חולפים במהירות כמו הרוח המצליפה על פניי.
הכל היה מאור כל כך מהפנסים המסנוורים של המשאית הצופרת, שיצאה לה משום מקום…
הכל כל כך בהיר, ואז הופך הכל שחור…

עייני לא יכולות להיפקח, אבל אני מצליחה להבחין באורות האמבולנס המרצדים.
אני יודעת שעכשיו זה הסוף, אומרים שכשאתה עומד למות, אתה יודע להבחין בהרגשה.
וההרגשה כל כך חזקה , שאני לא יכולה להתעלם ממנה.
אחרי כל הצרות, הבעיות, הבכי, הלילות הקשים, האהבות הנכזבות, כל המקומות שהייתי בהן.
הנשמה שלי עוזבת את חזי, ממשיכה הלאה.
ואז אני יודעת בוודאות ששיין, הוא המקום היחידי שלי בגן עדן.