Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 12

•נקודת מבט אווה•

הוא משך בידי ורצנו אל עבר הבניין, כדי להסתתר מהגשם שכבר הרטיב את שתינו עד לשד עצמותינו.
צחוק קטן נפלט משפתיי שכמעט החלקתי משלולית קטנה על המדרכה, ״תזהרי!״ הוא חייך לעברי, אוחז חזק בזרועי ומגן עלי מליפול שוב.
נכנסנו אל הבניין, הרגשת חמימות עטפה אותי לרגע קל כשברחנו פנימה מהגשם והקור שבחוץ.
הוא צעד אל עבר המדרגות, מתיישב על אחת מהמדרגות ומסתכל עלי בחצי חיוך ישר ויפה.
״מה?״ שאלתי מבולבלת, הלב שלי הלם בחוזקה, כל פעימה זעזעה את גופי במכה.
הוא קם מהמדרגה עליה ישב והתקרב אלי, החיוך הישר שעל פניו לא יורד מעל שפתיו העבות, חיוך שניראה… אמיתי.
לא יכולתי שלא לחייך גם למראה החיוך המדהים שלו.
זיכרונות מכמה רגעים קודם לכן ממלאים את מוחי, הנשיקה הרכה, שהרגישה כל כך טוב, ששפתיו נצמדו לשלי.
המרחק ביננו הצטמצם עם כל צעד שלו לעברי, הוא הגיע אלי, עומד קרוב אלי, ראשו מורכן אל שלי והוא מצמיד את מצחינו.
עיניו הירוקות זוהרות עצומות, החיוך הקטן עדיין על שפתיו העבות.
״תודה״ הוא לחש בשקט, והלב שלי שוב מחסיר פעימה כל כך נחוצה, הדם זורם וגועש בעורקיי, ביטני מתהפכת ומתכווצת.
״על מה?״ אני שואלת בשקט, בלבול ברור נשמע בקולי החלוש והמהדהד בחדר המדרגות של הבניין בו הדירה של שיין שוכנת.
״על מי שאת״ הוא לוחש בשקט לעברי, ממלמל מתחת לנשימה, עיניו היפות נפקחות ואני טובעת בים עמוק וירוק.
״אדם?״ שאלתי בשקט, הלב עם המלחמה עם הראש, אצלי בפנים סוער יותר מהסערה שמתחוללת לה באמת אי שם בחוץ.
״כן אהובתי?״ הוא שואל, העיניים היפות שלו נעוצות עמוק עמוק בתוך עיניי, חודרות אל מתחת לכל השכבות, מתחת לכל המסכות.
״מה אנחנו?״ אני שואלת במלמול קל, עיניו לא סטו ממבטי אפילו לא בסנטימטר.
״כל מה שרק תרצי״ הוא מחייך, פניו מתקרבות אל פניי ורק סנטימטר קטן מפריד שוב בין שפתינו.
התקרבתי אליו, אוזרת את האומץ שאני חשה איתו ומצמצת את הפער הפיצפון שעוד היה נותר בנינו.
השפתיים שלו נצמדו לשלי, מנשק אותי בעדינות, בחשש, ידי נחה מתוך אינסטינקט על החזה הקשיח שלו, מעל החולצה הארוכה השחורה הסחוטת מים שלו.
אנחנו לאט לאט מתנתקים, וזה מרגיש כאילו לקחו לי דבר הכרחי, כמעט כמו הנשימה.
״אני אוהב אותך״ הוא לוחש בשקט, כמעט בכאב, ״מאז הרגע הראשון בו ראיתי אותך״ מוסיף על דבריו, מביט עמוק אל תוך עיניי.
הנשימה שלי לא סדירה, הלחץ, החשש, הנשיקה, ערערו אותי לדקה.
״אני…״ אני מנסה לחשוב מה להגיד, משהו בראשי צועק לי לברוח, אבל הלב אומר לי להיות איתו.
״אוהבת אותך״ השלמתי את המשפט, כבר שנים שלא שמעתי את המילים האלה יוצאות מבעד לשפתיי, כבר שנים שלא הורדתי בפני אף אחד את חומותיי.
הוא הראשון שהצליח לחדור מתחת לכך שכבות העור, מתחת למסכות, הוא זה שהפיל לי לראשונה את כל החומות.
אני לא משקרת, הלב שלי מרגיש אליו משהו חזק מאז הפעם הראשונה בו ראיתי אותו, אולי הוא לא היחיד שהתאהב ממבט ראשון, והערעור שבתוך ליבי רק הסתיר ממני את אותה המציאות.
ואיתו, המציאות מצטיירת הרבה יותר יפה ממה שהיא באמת.
הוא מחייך מאושר, מאז שהכרתי אותו, החיוך הזה, הוא החיוך הראשון המאושר באמת שהוא חייך.
הוא שוב סוגר את המרחק בנינו, הפער הולך וקטן עד שהוא נעלם, ואני טובעת בתוך גופו השרירי, ששפתיו מנשקות ברכות את שלי.

•נקודת מבט אשלי•

באותה התנוחה כבר במשך זמן ארוך, דקות, שעות, אין לי כבר מושג כמה אני יושב לצידו ככה בשקט.
״אחמ״ אני מכחכחת בגרוני, מחפשת מה לומר אחרי שעות של שקט בינינו.
״אתה בסדר?״ אני שואלת את שיין, שנראה מוכנס בתוך עצמו, בוהה מבט אטום על הרחוב הגשום שמזמן הפך כבר ריק.
״הכל טוב״ הוא לוחש, בקושי אני שומעת את קולו החלוש, אני מסיטה את מבטי מהחלון, עוברת להביט על פניו, הנראות עייפות.
״אולי כדי שתלך לישון?״ הצעתי לו, מנסה לרכך את הכאב שנשקף מהעיניים שלו.
הוא סוף סוף הסיט את מבטו מהחלון השקוף המכוסה באדי קור, ״את צודקת, אולי באמת כדי״ הוא עונה במלמול שקט וקם מכסא העץ עליו ישב במשך פרק זמן ארוך וממושך.
״לילה טוב״ אני אומרת לו בזמן הוא פונה ויוצא מהמטבח, משאיר אותי לבדי להתמודד עם הקור הלח.
״שקט משתלט על הדירה, לא דין, לא ליה, שיין בטח כבר עלה למיטה, אף אחד לא נשמע בדירה הלא כל כך גדולה.
אדם ואווה כבר שעות שלא חזרו…
נשארתי לשבת על כסא העץ הבהיר מול החלון, מביטה על טיפות הגשם שמתנגשות בזגוגית הקפואה.
מחשבות תוקפות את מוחי, ושוב אני הופכת חסרת מנוחה.
בדרך כלל אני נוטה להתעלם ממחשבות שמסבכות אותי והופכות את חיי מורכבים, אבל הפעם לא יכולתי שלא לחשוב על הריב שלנו ממקודם.
בחיים לא רבנו ככה, מאז גיל קטן אנחנו ביחד, דבוקות אחת בשנייה…
הריב הזה, זה הריב הכי גדול שהיה לנו אי פעם, בחיים לא נגענו אחת לשנייה במקומות כואבים, איך יכולתי בכלל השתמש בזה נגד אווה, אחרי כל מה שהיא עברה, איך לעזאזל הרשתי לעצמי להגיד לה ׳שהמשפחה שלה התפרקה באשמתה׳.
הרגשתי כאילו אין לי לב פועם מתחת לחזה…
וכשהמציאות שלי שוב הופכת חרא, והמוטו שלי נשכח ממוחי, החלומות שלי הופכים סיוטים, אז אני לא יכולה ללכת לישון, אבל עדיין אני אוכלת סרטים.