Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 9

•נקודת מבט שיין•

היא מהנהת באיטיות, מפנה את מבטה חזרה אל החלון השטוף גשם, טיפות גדולות זלגות על הזכוכית הקרה, אני לא יכול לזוז, ללכת, ולהשאירה כאן לבדה.
אבל זה מה שהיא רוצה, קמתי מהמצב המכופף לידה, מתיישר ופוסע לאט אל מחוץ למטבח השקט, פוסע על המרצפות הקרות בחזרה אל הספה הגדולה עליה ישנתי.
היא לא יצאת לי מהראש, כשאני ער היא ממלאת את מחשבותיי, כשאני ישן היא ממלאת את חלומותיי.
היופי שלה גורם ללב שלי להחסיר פעימה, בחיים לא הרגשתי ככה אל מישהי, לא כל כך מהר.
התיישבתי על ספת העור השחורה שבסלון, נשכב על שמיכת הצמר העבה בה התכסתי קודם לכן, מגן על עצמי בפני הקור.
אבל החימום שבבית פעל, והשמיכה רק העיקה עלי, השענתי את ראשי על הכרית הרכה, נותן למבטי לשקוע בתקרה הלבנה והחלקה.
ראשי מפליג בים עמוק של מחשבות, הלב שלי שקוע כמו עוגן בים של רגשות, ואין לי מושג מה לעשות.

•נקודת מבט דין•

אני מחבק את גופה הרזה של ליה, הראש שלה חפון בחזה שלי, נשמתה קצובה ואיטית, היא שקועה בשינה עמוקה.
הבטתי על פנייה היפות, לא יכול שלא להתעמק בשפתייה העבות והוורודות.
מאז המסיבה ההיא, המסיבה שבה הכרתי אותה, היא לא יוצאת לי מהמחשבות.
עינייה לאט לאט נפקחו, האור הקלוש הבא מהמסדרון מאיר את עינייה היפות.
״למה התעוררת?״ שאלה אותי בשקט, זזה ממני טיפה לאחורה, הנחתי את די על הלחי הרכה שלה, מלטף את פנייה היפות להחריד.
״קשה ללכת לישון, כשמלאך שוכב לידי״ אני מלמל בשקט, חיוך קטן מתרחב על פנייה.
אני סוף סוף אוזר את האומץ ומתקרב אליה, שאריות ריח הבושם המתוק שלה עוד מליל אמש מסחררים את האף שלי, שפתייה העבות נפסקות , ואני נוגע בשפתיי בשפתייה.
נותן לה נשיקה עדינה על שפתייה העבות, היא לא מתנתקת, מתקרבת אלי יותר ויותר.
מרגע לרגע הנשיקה הופכת עמוקה הרבה יותר.

•נקודת מבט אדם•

עיניי לאט לאט נפקחות, ואני מרים את ראשי הפועם בכאב לאט וביסוריים.
עיניי מתרגלות במהירות לחשכה, נרדמתי על ברכייה של אשלי, ואשלי ישנה שינה עמוקה.
שיין שוכב על הספה השנייה, עיניו עצומות, וחזהו עולה ויורד בקצב איטי, גם הוא ישן עמוקות.
הבטתי על השעון הדיגטלי הזוהר בצבע כחול מהמממיר בטלוויזיה, השעה קרובה לארבע לפנות בוקר, והסערה עוד לא חלשה, הרעמים ממשיכים להתגלגל בין העננים בקולי קולות.
קמתי אל המבטח הקטן, לשתות כדור נגד כאבי ראש שיעביר לי את הסחרחורת הפועמת ברקותיי.

•נקודת מבט אווה•

אני בוהה כבר שעות ארוכות בחלון השקוף, מביטה על טיפות הגשם שזולגות על גבי הזגוגית הקרה.
הכל שקט, רק הסערה מפרה את דממת הלילה.
קמתי לאט מכסא העץ הישן, מותחת את גופי הרדום, לא משנה עד כמה ארגיש עייפה, עד כמה אנסה להירדם , אני לא מצליחה לשקוע לשינה.
המחשבות מפריעות למוחי , הרגשות מבלבלות אותי, והערעור התמידי שבלב שלי תופס חלק גדול מהחיים שלי.
הסתובבתי אל עבר היציאה מהמטבח, צועדת בשקט, אבל גוף רחב מתנגש בגוף שלי.
״אווה ,סליחה לא ראיתי אותך״ קולו של אדם ממלא את אוזניי, הרמתי את מבטי מהרצפה, ״זה בסדר״ חייכתי קלושות וחלפתי על פניו.
״רגע!״ אמר בקול מעט רם מלחישה שקטה, תופס את כף ידי בחוזקה, ״מה קרה?״ לחשתי בשקט, מנסה לא להרעיש יותר מהרעש שכבר נוצר.
הוא בא לומר משהו, אך נראה מתחרט, ״אדם?״ שאלתי, מדרבנת אותו להמשיך ולומר את מה שליבו חפץ להגיד.
״לא משנה, למה את עדיין ערה?״ הוא מחייך חיוך מזויף, ומשחרר לאט מכף ידי האחוזה בשלו.
ידינו נופלות לצד גופינו, הלב שלי פועם בחוזקה, ואם הסערה לא הייתה מתחוללת בחוץ, כנראה שמרוב השקט המוחלט, הוא היה יכול לשמוע את קצב פעימות הלב המהיר שלי.
״לא הצלחתי להירדם״ עניתי במהירות כששמתי לב שהשקט משתלט עלינו מאז ששאל את השאלה הקצרה, כשניסה לחפות על מה שרצה להגיד אבל בחר לשתוק.
שוב השקט משתלט עלינו, הדממה רועשת באוזננו, והסערה ממשיכה לסעור לה אי שם בחוץ, מפרה את דממת הלילה החשוך.
השתיקה הופכת מביכה, ״אני הולכת לישון״ מלמלתי בשקט, חולפת שוב על פניו, והפעם הוא לא עוצר בעדי, נותן לי ללכת ממנו.
רגליי מדלגות בעדינות על המרצפות הקרות, נכנסת אל המסדרון הקצר ואל חדר השינה של שיין.
מהר מאוד אני נכנסת אל המיטה הזוגית הרכה, מוצאת נחמה בשמיכות הצמר העבות והחמות.
עצמתי את עיניי, בתקווה שאולי עכשיו ארדם, אחרי השעות הארוכות בהם הייתי ערה, אולי סוף סוף העייפות תכניע אותי.
צדקתי…
אפעפי נאבקו רגע קל עם העייפות, מסרבות להיסגר, אבל מהר מאוד גם אפעפי נכנעות לעייפות הקשה, של לילות ארוכים בהם חסכתי משינה.
ואני סוף סוף נופלת לשינה עמוקה, לשכוח קצת מחיי, גם אם זה רק לכמה שעות.