Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 7

״עייפה?״ קולו של אדם קרוב אלי, הוא מתיישב לצידי על הספה, השענתי את ראשי על כתפו במקום על המשענת הקשה.
״קצת״ נאנחתי בחיוך, הוא עטף את ידו סביב גופי הרזה, נותן לי להתפרק על כתפו הקשה אל באותה מידה גם נוחה.
״עוד לא הגענו לחלק הטוב שבסרט״ צחקק בשקט והניח את קערת הפופקורן שאחז על שולחן-הקפה שבמרכז הסלון.
״הסרט הזה חולני, אתה יודע?״ מלמלתי בשקט, עפעפי עדיין רוצות להיסגר ונשמתי רוצה ליפול לשינה, שוב לברוח מהעולם, גם אם זה למספר שעות ספורות, השקט הזה נותן לי נחמה, מעט שקט נפשי מחיי.
״הסרט הזה גאוני״ הוא מלמל בשקט, מרים את מבטו ממני אל המסך הרחב התלוי במרכז הקיר שמולנו.
אורות המסך רצדו על פניו הגבריות, גורמות לעיניו הבהירות להבריק ולזהור תחת האור החלוש.
העברתי את מבטי מעיניו אל המסך השטוח.

•״לא , לא!, בבקשה אל תהרוג אותי״ שערה הבלונדיני והמלוכלך שמוט סביב פנייה, הפחד ניכר בעינייה הדומעות.
למרות תחנוניה, סכין הקצבים הורמה באוויר, וראשה של הבחורה היפה נערף מעל כתפייה•

״כמו שאמרתי, הסרט הזה חולני״ מלמלתי בשקט לאדם שגיחך, העברתי את מבטי מהמסך המקרין את סרט האימה והבטתי על השאר, ליה נרדמה על דין, ודין עסוק בלצפות בשקיקה בסרט האימה המבחיל שהוא בחר.
אשלי התעסקה באייפון הלבן שלה, אפילו לא נותנת מעט יחס לסביבה, והסרט לא מעניין אותה כלל.
העברתי את מבטי אל שיין, שעוד נמצא במטבח, סיגריה תפוסה בין ידיו והוא מביט החוצה דרך החלון, הגשם ממשיך לרדת בעוצמתיות ולהתנגש בזגוגית המלאה אדים.
סופת הברקים והרעמים עדיין לא חלפה, עכשיו הגיעה לשיאה, אני לא חושבת שנוכל לצאת מפה ביממה הקרובה.
״אפשר להחליף סרט אם את רוצה״ קולו של אדם ניתק את קו המחשבה הרצוף שלי, הרמתי את מבטי בחזרה אל פניו הגבריות, אור מסך הטלוויזיה עדיין האיר את פניו באור קלוש.
״לא זה בסדר, אתם באמצע המתח, אני לא אהרוס לכם״ נאנחתי בשקט, מרימה לאט את ראשי מעל כתפו וצווארי פועם בכאב רצוף.
״אני חושבת שנתפס לי הצוואר״ צחקקתי בשקט, מעסה בידי את המקום הכואב.
״רוצה אני אשחרר לך אותו?״ שאל אותי אדם, קם מהספה לכדי ישיבה.
״לא זה בסדר, איפה השירותים?״ שאלתי בבישנות, הוא הצביע עם ידו אל המסדרון ואל דלת עץ בהירה, ככל הנראה זה השירותים שבדירה.
קמתי מהספה, מדלגת מעל השמיכות העבות והצמריות הזרוקות בכל עבר, מתקדמת ברגליים יחפות על רצפת הקרמיקה הקרה אל עבר השירותים.
פתחתי לאט את הדלת הבהירה, אור השירותים הבהיר סינוור את עיניי שהיו רגילות לחשכה שבסלון.
נכנסתי פנימה, סוגרת אחרי את דלת העץ ונועלת בעזרת המפתח התקוע בחור המנעול.

•נקודת מבט אשלי•

קמתי ממקומי בספה הרכה, מליד דין וליה שהתכרבלו האחד בשנייה, ועברתי להתיישב ליד אדם שמיד השעין את ראשו על ברכיי.
״למה אתה לא אומר לה?״ שאלתי אותו בלחש, כדי שהשאר לא ישמעו את השיחה השקטה שלנו.
״אומר מה? ולמי?״ שאל אותי, מנסה להסתיר את האמת הברורה, ״אתה יודע למה אני מתכוונת, אתה לא יכול להכחיש״ מלמלתי בשקט מתחת לנשימה, בקושי אני שומעת את קולי, ספק אם אדם או השאר שמעו.
״זה עד כדי כך ברור?״ הוא נאנח בשקט, צחקוק חלוש נפלט מבעד לפיו.
״לפחות בעיניי, כן״ צחקתי גם אני שקטה בדיוק כמו הדממה השולטת בדירה הקטנה.
״זה לא פשוט כל כך אשלי, זה לא כמו שזה נראה, זה מוזר״ הוא מסתכל עלי מלמטה, ראשו נח על ברכיי ופניי מסתכלות מטה אליו.
״זה אתה שהופך את המצב להיות מוזר, אם תחכה יותר מידי, המצב כבר יגיע לנקודת האל-חזור ומשם כבר לא תוכל לעשות כלום״ נאנחתי בשקט, זה ברור שהוא מאוהב במשהי, רואים לו את זה בעיניים עד כמה זה אוכל אותו מבפנים.
״את יודעת במי מדובר?״ הוא שאל אותי בשקט, כאילו קורא את מחשבותיי הכמוסות שבתוך מוחי, מהדהדות בתוך ראשי.
״אני מניחה שזאת לא מישהי מאיתנו, ידידה או משהי?״ שאלתי באנחה קלה, צחקוק קטן נפלט מבעד לשפתיו, ״או משהי״ הוא מסכים עם דבריי, ופה אני יודעת שאני טועה, כנראה זה מורכב יותר ממה שחשבתי, יכול להיות זה עמוק ומתוסבך יותר ממה שזה אמור להיות, לפחות עבורו.
״בכל מקרה״ אמרתי בשקט עם חיוך קטן קלוש על שפתיי, ״אל תנסה להסתיר את מה שרואים״ הוספתי בלחישה שקטה שבקעה מבעד לשפתיי הורודות.
״זה מתוסבך אשלי, עדיף לנסות לשכוח״ הוא מיד ענה על דבריי, עיניו החומות בהירות כמעט שקופות הביטו לתוך עיניי, סערה מתחוללת בהן… בתוכו.
״החיים פשוטים אדם, זה המחשבות שמסבכות אותנו״ אמרתי את המשפט שרץ במוחי כבר שנים, זה המוטו שלי, ככה אני מצליחה להעביר את החיים איכשהו, בלי להפגע, בלי מכשולים, נוטה להתעלם מהמחשבות, ונותנת לחיים לזרום, אחרי הכל הם באמת פשוטים, רק מחשבות עמוקות שנוטות לתסבך אותנו עד מעל הראש.