Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 5

אני מביטה במראה המבריקה, עיניי סורקות את לבושי, מכנס גינס כחול קרוע וג׳קט צמר בצבע בז׳ מחמם, נעלתי לרגליי את נעלי הבובה השחורות חלקות שלי.
העברתי יד בשערי השחור פחם והחלק, מסתכלת לראות שהאיפור מסודר ושום שערה לא זזה ממקומה.
״קדימה פרינססה את יפה, את לא צריכה להסתכל על המראה במשך שעות!״ שמעתי את קולה הרך של ליה קורא מפתח דלת חדרי, הבטתי אליה דרך השתקפות המראה, חיוך קטן בצבץ על שפתיי המרוחות אודם בהיר.
״אני לא נראת משהו היום״ אמרתי במשיכת כתפיים קטנה וחצי חיוך חסר משמעות, היא גלגלה את עינייה הירוקות חומות וגיחכה בקול רם.
״תפסיקי לדבר שטויות, את הכי יפה בעולם, קדימה נצא שלא נאחר״ אמרה לי בחיוך ישר החושף טור שיניים לבנות וצחורות.
היא יצאה מפתח דלת החדר ונעלמה אי שם במסדרון.
התיישבתי אל מול שידת האיפור הלבנה, המראה הגדולה משקיפה אלי את דמותי, הרמתי את הבושם היקר שאשלי קנתה לי בחג האחרון והשפרצתי על צווארי, שפריץ אחד בכול צד של הצוואר, הריח המשכר מיד התפזר בחלל החדר הרחב, ריח מתוק וחזק מילא את האוויר מסביבי.
״קדימה אווה, בסך הכל הם אירגנו ארוחת ערב בבית של שיין, את לא צריכה להתיפייף יותר מידי״ שמעתי את קולה של אשלי קורא לי מליד דלת הכניסה הראשית, קולה העדין הדהד בחלל הדירה הלא כל כך גדולה.
״אני באה!״ נאנחתי בקול, העפתי מבט חטוף ואחרון במראה לפני שיצאתי מחדר השינה שלי בביתה של אשלי, עדיין כל כך קשה לקרוא לזה הבית שלי.
״לא התארגנתי יותר מידי, אבל אשלי, וואו, חשבתי שהולכים רק לארוחת ערב״ אמרתי לאשלי טיפה בזלזול כשראיתי את לבושה, מכנס עור שחור צמוד, סריג בצבע כחול עמוק חגיגי, ״זאת ליה הכריחה אותי ללבוש את זה, אם הייתי יכולה הייתי באה עם טרנינג״ אמרה אשלי בייאוש.
״קדימה בנות, אל תראו מבואסות, אדם בא לקחת אותנו״ אמרה ליה ודחפה את שתינו מבעד לדלת אל מחוץ לדירה.
״אוקיי, אוקיי, אין צורך באלימות״ צחקקנו אני ואשלי ביחד בזמן שירדנו במורד המדרגות אל עבר היציאה מהבניין.
שקט שוב השתלט ביננו, תמיד אנחנו ככה, כשאנחנו לבד אנחנו מוצאות מליון ואחת נושאים לדבר עליהם,וכשאנחנו בסביבה של אנשים פחות מדברות.
״הינה הוא!״ הכריזה ליה בחצי חיוך והתקדמה אל עבר רכב שחור חדיש, בעל חלומות כהים.
״לעזאזל, לאן הילדה הזאת גוררת אותי?״ נאנחתי בשקט קלוש, בקושי אני שמעתי את קולי החלש, ליה ואשלי כבר עלו על הרכב, לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי אל המושב האחורי ליד אשלי.
סגרתי את הדלת בטריקה קטנה והתרווחתי במושב העור, ״טוב לראות גם אותך יפיפייה״ חייך אדם לעברי דרך המראה האחורית.
״גם אותך חתיך״ חייכתי אליו את אותו החיוך שחייך לעברי, ספק מאולץ, ספק אמיתי.
הוא ניתק את מבטו מעיניי דרך המראה, וליבי החסיר פעימה, למה עיניו הבהירות והמבריקות גורמות לסערה בתוכי כשהוא מביט לעברי רק מבט אחד וקצר, הערעור שבתוך הלב שלי מתחזק יותר ויותר.
פעם הוא היה חלש, בקושי מורגש, ובימים האחרונים… ליתר דיוק, מאז שהכרתי את שיין ואדם משהו גרם לדבר כולשהו בתוך ליבי להתעורר, וזה מה שגרם לערעור להתחזק עד יותר.
״הגענו״ קולו של אדם ניפץ את בועת המחשבות שעטפה אותי לרגעים ארוכים, לא שמתי לב שפתחנו בנסיעה, שקעתי עמוק מידי במחשבות ולא שמתי לב שכבר הגענו אל היעד שלנו.
״קדימה ילדה״ חייכה אלי אשלי חיוך ישר החושף טור שיניים לבנות וישרות, הנחתי את ידי על הידית הכסופה במטרה לפתוח את דלת הרכב של אדם.
אבל מהר מאוד הדלת כבר נפתחה ובפתח עמד אדם, ״הוד מעלתך״ קרץ לעברי ועזר לי לקום ממושב העור בו שקעתי כל הנסיעה הקצרה.
יצאתי מהרכב, בוחנת לאן הגענו, רחוב שקט בקצה השני של העיירה, קרוב אל בית משפחתה של ליה.
הוא עזר גם לאשלי לצאת מהרכב המבריק ונעל אותן בעזרת השלט האוטומטי.
״תתפלאו, אבל אתן אמורות להכין את ארוחת הערב״ צחק אדם בזמן שנכנסנו אל הבניין שמולו הוא החנה את הרכב.
״אין מצב, תתקשרו להזמין אוכל, כי אני לא עומדת לבשל פה כלום״ חייכה ליה בחיוך השובב והשובה שלה, החיוך הבטוח שתמיד נסוך על פנייה היפות והשזופות.
היא תמיד בטוחה בעצמה, אבל שהיא לבד היא נותנת לבחורה השברירית שבתוכה לצאת, רק מולי ומול אשלי היא מתפרקת.
עלינו במדרגות עד הקומה השנייה, נעצרים מול דלת רחבה בצבע חום כהה.
״אני סתם צוחק, שיין ודין בישלו לכם אחלה ארוחה״ צחק אדם ופתח את דלת הדירה בלי לתקתק עליה.
״הגענו״ צעק שנכנסו אל חלל הדירה, זרק את מפתחות הרכב על שידה קטנה שעמדה לצד דלת הכניסה.
בחנתי את הדירה הקטנה המרוהטת בטעם, סלון המתחבר למטבח ולכניסה, מסדרון קטן המוביל לוודאי לחדר שינה ולחדר-רחצה.
ספות עור כהות בצבע שחור מילאו את חלל הסלון, טלוויזיה גדולה שטוחת מסך תלויה על הקיר אל מול הספות.
במרכז הסלון שולחן קפה נמוך בצבע לבן, התואם את ארונות המטבח הטיפה ישנים אבל ניראים עוד טוב במצבם הכללי.
״דירה יפה״ מלמלתי אל אשלי שעמדה לצידי, ליה כבר הרגישה בבית והלכה להתיישב בסלון עם דין שישר חיבק אותה ודיבר איתה.
אשלי פסעה פנימה אל הסלון, מתיישבת לידם וזורקת פה ושם הערות על נושא השיחה, מיד אדם מגיע לעברי, ״למה את עומדת בכניסה?״ שאל מבולבל, פותח את ג׳קט העור השחור שלבש, זורק אותו על המתלה שבכניסה.
״סתם״ מלמלתי בשקט, לא בטוחה שהוא שמע, ״בואי למטבח, תעזרי לנו לסיים עם האוכל, אם לא בא לך לשבת ולדבר איתם על כל השטויות שהם מדברים״ צחק ותפס בידי, משהו בליבי עוד פעם זז, משכתי את ידי אוטומטית מידו, מחזירה אותה לחיקי.
הוא הסתובב לעברי, גבותיו מכווצות, ״קרה משהו?״ שאל המום, משכתי את ידי טיפה באגרסיביות, הוא לא הבין למה עשיתי זאת.
המגע שלו, גרם למשהו בתוך הגוף שלי לזוז, משהו לא מובן שגרם לדם שבעורקיי לזרום כל כך מהר וליבי כבר הרקיע שחקים, דופק בקצב מסחרר.
״זה שום דבר, העברת לי זרם״ שיקרתי לו, נמנעת מלהביט היישר בעיניו הבהירות, עיניים שמזכירות לי נשכחות מפעם, מהתקופה הכי פחות טובה שלי, מהימים בהם איבדתי את כל מה שהיה לי.
עיניו מזכירות לי את צבע העיניים של אימי, כל כך בהירות, כל כך טהורות, ובכל זאת היא עזבה משאירה אותי במקום הכל כך אפל הזה.
״מצטער״ מלמל בשקט, קולו נשמע טרוד למדי, הוא התקדם אל עבר המטבח, צעדתי אחריו, עוקבת אחר צעדיו אל תוך המטבח הממוצע.
״תוריד את הסינר הזה, אתה ניראה כמו בחורה״ צחק אדם שראה את שיין לבוש בסינר אדום הקשור מסביב למותניו.
״שתוק יבן-זונה לא רציתי ללכלך את הטרנינג החדש״ צחק ומשך מעליו את הסינר האדום חושף טרנינג ניילון של אדידס, טרנינג שחור עם פסים לבנים בצדדים.
״שלום ילדה יפה״ חייך לעברי כששם לב אלי שאני גם עומדת במטבח, ״מה קורה?״ שאלתי בחייך קטן, הוא חיבק אותי עם יד אחת שרירית סביב גופי הצנום, מטביע נשיקה קלילה על הלחי שלי וגורם ללב שלי לרטוט.
הלב שלי דפק היום יותר ממה שהוא דפק כל חייו, מה יש בגברים האלה שגורמים למשהו בתוכי להתעורר?
לערעור שבליבי להתחזק?
״אדם תערוך את השולחן, כמעט סיימתי עם האוכל״ צחק שיין, מוציא תוך כדי תבנית לוהטת מהתנור המלאה תפוחי אדמה אפויים.
״גבר שיודע לבשל, נחמד״ סננתי לעברו והתיישבתי על כסא עץ שניצב במטבח.
אדם צחק בקול, כשהוציא צלחות זכוכית מאחד הארונות הצדדים, ״חכי שתראי מה הוא יודע לעשות עם נקיונות״ צחק על שיין ולקחת את ערמת הצלחות אל שולחן האוכל הניצב מחוץ למטבח ליד המסדרון המוביל לחדרי שינה ככל הנראה.
״אל תתייחס אליו״ נאנחתי בחיוך מתנצל בשביל אדם, ״זה בסדר, אני כבר רגיל אליו, אין כל כך ברירה שאתה גר בדירה לבד, אתה חייב ללמוד לבשל או לנקות״ חייך לעברי חצי חיוך, וכיבה את האש הדולקת בכיריים מתחת לסירי מתכת שהדיפו ריח מסחרר של אוכל.
״למה את גר לבד?״ שאלתי מבולבלת, ״אתה לא חייב לענות״ מיהרתי להוסיף על דבריי בהתנצלות, אני לא יכהו להיכנס סתם לעיניינים פרטיים של אחרים.
״לא, זה בסדר, אבא שלי בכלא, אמא שלי מגדלת עוד שלושה אחים שלי, העדפתי לתפוס מרחק, כי הייתי מסתבך כל הזמן ואמא שלי לא יכלה יותר לטפל בי״ אמר בשקט בזמן שהוציא כוסות זכוכית מארון צדדי במטבח, מאיפה שאדם הוציא את הצלחות חרסינה הלבנות.
״אז התחלתי להשתקם, לעבוד, אני מרוויח כסף טוב, קניתי דירה, אני שולח לאמא שלי כספים כל חודש, החיים בינתיים אחלה״ מלמל תוך כדי שהוציא את הסכום ממגירה בארונות המטבח הבהירים .
״מצטערת, לא ידעתי״ מלמלתי בהבנה, הוא יודע פחות או יותר איך זה להרגיש בקרשים, איך זה להרגיש שהחיים שלך על הפנים.
ושוב משהו קורה בתוכי, לא נותן לי מנוחה, ״אני אלך לערוך את השולחן״ מלמלתי במהירות, לוקחת את הכלים ששיין הוציא וממהרת לברוח מהמטבח.
לפני שהלב שלי לא יעמוד בזה ויתפוצץ, כי משהו קורה בתוכו, ואני לא יכולה לשים על זה את האצבע, אם זה טוב או רע.
והמוח שלי מתנגש במלחמה עם רגשותיי מנסה לדלות כמה תשובות, לשאלות לא ברורות.
ערכתי בזריזות את השולחן הגדול, מביטה תוך כדי אל כולם היושבים בסלון, אשלי ליד אדם והם צוחקים על משהו שהם רואים באייפון הלבן של אשלי, דין וליה באותה התנוחה, עדיין מדברים בלהט על כל מיני נושאים, רואים את התשוקה בעניים שלהם, את הניצוץ הזה שמבריק בעינייהם היפות.
״האוכל מוכן!״ קולו של שיין קורע את חוט המחשבה שלי במהירות, ואני חוזרת בשנייה אחת אל המציאות.