Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 4

עיניי לאט לאט נפקחו לאור בהיר שהסתנן מבעד לוילון הכחול התלוי על חלון חדרי בביתה של אשלי.
הסתובבתי לאט לצד השני, מגלה מול עיניי חדר ריק ושקט לחלוטין פרט אלי.
עצמתי בחזרה את עיניי, לא בשביל לחזור חזרה אל השינה המתוקה שהקצתי ממנה לפיי רגע קל, אלה בשביל לנסות להוציא את המחשבות שמלאו את מוחי עוד מליל אמש.
הלב שלי אף פעם לא היה שלם, משהו תמיד היה מערער לי שם בפנים את השקט, את הביטחון.
משהו שלא היה נותן לי רגע של מנוחה עם עצמי, לבדי, בלי המשהו שמערער בתוכי.
ומשהו אחרי אתמול, משהו מוזר שקרה, גרם לערעור שבתוך הלב שלי להתחזק במכה חזקה, שזעזעה את כולי.
לגדול פי כמה וכמה ממה שהוא היה.
זה הרגשה מוזרה שממלאת אותי פתאום, הרגשה מוזרה שלא מילאה אותי עדיין אף פעם בחיי, לפחות עד לאתמול.
פקחתי שוב את עיניי במכה, אולי עם אפתח את עיניי לאור הרך והבהיר שמסתנן מבעד לחלון המחשבות יעלמו מתוך ראשי, אבל הפעולה הזאת לא גרמה למחשבות להיעלם מתוך ראשי, להפך גרמה להם רק להתחזק מסיבה כולשהי לא ברורה.
הסתובבתי שוב לצד השני של המיטה, אולי בתקווה, שהמחשבות לא יסתובבו יחד איתי בחזרה.
אבל למחשבות, החלטות משלהן, ממשיכות למלא את מוחי ולהדהד בראשי בכול רגע נתון ואפשרי.
״אווה?״ שמעתי קול מוכר ונשי קורא בקול בשמי, ״קדימה ילדה תתעוררי!״ קול אחר ממלא את החלל ורעש של דלת נפתחת וחורקת בצירייה נשמע ברקע השקט.
״אווה, תתעוררי כבר!״ קראו שתי הקולות ביחד, מיד צחקוקים מילאו את החדר הגדול, ליה ואשלי קפצו על המיטה ועלי, מעירות אותי מהמצב הרדום בו הייתי.
הגוף דומם ולא זז, והראש כול כך רועש וקולני מבפנים.
״בוקר טוב היפיפה הנירדמת״ חייכה ליה לעברי חושפת טור שיניים לבנות וישרות, ״הגיע הזמן באמת, השעה כבר ארבע!״ צחקקה אשלי מסיטה קווצת שיערות בלונדינית שנפלו על פנייה הבהירות והיפות.
״כבר ארבע?״ שאלתי מופתעת, קמה אוטומטית לכדי ישיבה, ״למה לא הערתן אותי שאתן קמתן?״ שאלתי מבולבלת מזיזה את שערי השחור והחלק שהתבלגן בלילה תוך כדי שינה אל מאחורי אוזני.
״ישנת כול כך טוב, לא רצינו להפריע לך״ אמרה ליה במשיכת כתפיים מחייכת לעברי את החיוך המתוק והמתחנף שלה.
היא צדקה, כבר שבועות שאני לא ישנה טוב, במשך שבועות ארוכים שהשינה שלי מסתכמת רק בכמה שעות בודדות.
כול פעם שאני עולה למיטה, מחשבות תוקופות אותי, זיכרונות, געגועים אל חיי הקודמים.
אל ההורים האהובים שלי, שעכשיו כבר אינם פה כדי לדאוג לי, אל המשפחה האהובה שלי שעכשיו כבר לא בסביבה כדי לתמוך בי.
כשהוריי מתו בתאונת הדרכים הארורה מלפני שנתיים, כול המשפחה התפרקה לגורמים, לגורמים הכי קטנים שקיימים.
אחותי הגדולה ואהובה אליז עזבה עם בעלה את העיירה הקטנה, עברו לגור בעיר ניו יורק, ואחי הגדול דילן התגייס לצבא, למארינס האמרקאי ומשרת בגאווה.
אחי הקטן דניאל, נמצא אצל דודים שלנו בפלורידה תחת חסותם.
רק אני נשארתי פה בעיירה הקטנה והמלאת כאב, גרה אצל אשלי, אימה של אשלי ביאנקה קיבלה אותי בזרועות פתוחות, הם חיו פה לבדן רק אשלי ואימה, לא היה אכפת להן להוסיף עוד צלע למשפחה המצומצמת והקטנה שלהם.
ביאנקה אימה של אשלי היא בת הדודה של אבי, קשר משפחתי טיפה רחוק, אבל בכול זאת היא קיבלה אותי בזרועות כול כך פתוחות.
״אווה?״ קולה של ליה הוציא אותי מהמחשבות בהם שקעתי עמוקות, על כל מה שקרה, על איך החיים גלגלו את הארועים עד לאן שהגעתי היום, אל הנקודה שבה אני חיה עכשיו.
״מה?״ שאלתי מבולבלת, לא עקבתי אחרי השיחה שלה ושל אשלי, כרגיל נתתי למחשבות לשלוט על המוח שלי.
״מה את אומרת?״ שאלה אשלי, מבקשת תשובה על שאלה שלא שמעתי, חייכתי טיפה נבוכה.
״לא הקשבתי לשיחה״ אמרתי בחיוך מתנצל, הן נאנחנו שתיהן בחיוך, הן כבר רגילות לרגעים האלה שאני פתאום מתנתקת מהעולם ומהמציאות ושוקעת בתוך בועה משל עצמי.
״אדם ושיין רוצים לצאת הערב, לשבת בפארק שהיינו בו אמש, רוצה?״ שאלה ליה, כנראה חוזרת שוב על אותה השאלה, ששאלה ממקודם אך לא נתתי לה את תשומת ליבי והייתי שקועה עמוק בתוך הבוץ שלי, הבוץ שנקרא מחשבות.
״בטח, למה לא?״ נאנחתי בחצי חיוך, חוזרת שוב למצב של שכיבה רפויה על המיטה הזוגית והגדולה שלי שבחדר האורחים שנהפך לחדרי הקבוע, שבביתה של אשלי ואימה ביאנקה.
״ידעתי שתסכימי״ חייכה אשלי חיוך חצוף על פנייה, רק לידי וליד ליה היא מרשה לעצמה להיות כול כך פתוחה, ליד אנשים אחרים היא שקטה ובקושי מדברת, רק זורקת הערות פה ושם.
״למה החיוך הזה?״ שאלתי בחיוך מבולבל וכיווצתי את גבותיי בתהייה, נותנת לגופי להרפות על גבי המזרן העבה והרך.
״תיארתי לעצמי שתרצי שוב לראות את שיין״ אמרה בחיוך חצוף וכובש החושף טור שיניים לבנות וישרות, זה גרם לחיוך להתרחב על שפתיי הורדרדות טבעי, ״ממש לא!״ ניסיתי להגן על עצמי איכשהו, אבל החיוכים של שתיהן ומבטיהן הנוקבים חדרו תחת שכבת העור שלי, הן צדקו, באמת רציתי לראות שוב את שיין, וגם את אדם, רק בשביל להבין למה הערב איתם אתמול גרם לערעור שבתוך הלב שלי להתחזק בעוצמה כול כך חזקה.
להתעצם ולהוסיף משקל על הלב שלי שגם ככה חלש ובקושי סוחב את כול הכאב שיש בו, אחרי כול מה שהלב שלי עבר.
״קדימה, תתארגנו שלא נאחר לעבודה!״ אמרה אשלי תוך כדי שהיא מביטה בשעון שעל מפרק כף ידה, מעוררת אותי מהמחשבות שלי בהם שוב שקעתי, היא זרקה על ליה כרית מחזירה את תשומת הלב שלה מהפלאפון המשוכלל שלה אלינו.
״מה השעה?״ שאלתי מבולבלת, עברה לפחות חצי שעה מאז שליה ואשלי פרצו אל החדר בכדי להעיר אותי.
״רבע לחמש!״ אמרה ליה מופתעת מביטה על השעה שבמכשיר הנייד המשוכלל שלה, ״בחמש ועשרה אנחנו אמורות להיות בעבודה!״ אמרה אשלי מופתעת, שתיהן קמו מהמיטה במהירות רצות אל עבר חדרה של אשלי בכדי להתארגן כמה שיותר מהר לעבודה.
קמתי מהר מהמיטה הרכה הנוחה והחמה, פותחת את דלת הארון הקטן בעל שתי-הדלתות ומוציאה את הבגדים הראשונים שהיו בערמה, ג׳ינס כחול רגיל, וחולצה ארוכה ושחורה, הורדתי מהר מעל גופי את הפיג׳מה המחממת שזרקתי על עצמי אתמול בלילה אחרי שחזרנו, התלבשתי הכי מהר שביכולתי, פורקת את הקוקו המבולגן שעשיתי אמש ואוספת את השיער שוב לקוקו מסודר הרבה יותר.
״אווה, יש לך חולצה לבנה חלקה?״ שאלה ליה, תוך כדי שהיא מתפרצת לחדרי ומנסה להכניס את עצמה לסקיני ג׳ינס צמוד דומה לשלי.
״כן, קחי מהארון״ מלמלתי לעברה תוך כדי שהתעסקתי בלסגור לעצמי את השרשרת גורמט הזהב, שאבי קנה לאימי לפני מספר של שנים אחדות, אחרי מותם לא יכולתי שלא לענוד את השרשרת היוקרתית.
סיימתי להתארגן במהירות רבה, יוצאת מחדרי ונכנסת לחדר הרחצה הממוקם בהמשך המסדרון הקטן שבדירה הקטנה של אשלי ואימה, אני מנסה לגרום לעצמי לקרוא לזה הבית שלי, אבל אני לא מצליחה, למרות שכבר שנתיים מאז התאונה אני גרה כאן.
הבטתי מבט חטוף על המראה, ריסיי שחורים וארוכים מלאים במסקרה עוד מליל אמש, שטפתי את פניי במהירות עם סבון מסיר-איפור, מותירה את עורי השזוף רך חלק ורענן.
לקחתי את מברשת השיניים הורודה שלי מכוס הזכוכית ליד הברז הכסוף, מצחצחת את שיניי הלבנות במהירות רבה ויורקת את המשחה מפי, מותירה גם אותו רענן ונקי.
״אווה אנחנו נאחר!״ שמעתי את קריאותיה של ליה מליד דלת הכניסה, יצאתי מחדר-הרחצה הקטן, ממהרת חזרה לחדרי כדי לנעול את נעלי הספורט השחורות שלי, ורצה המהירות אל עבר דלת הכניסה, אל ליה ואשלי שחיכו לי חסרות סבלנות.
יצאנו מהדירה הקטנה, אשלי נועלת את הדלת אחרנו ושלושתינו מדלגות במורד המדרגות אל עבר היציאה מהבניין.
״עד איזה שעה את עובדת היום?״ שאלה אותי אשלי, המשמרות שלנו בחנות שונות, אנחנו עובדות בחנות משולבת בעלת כמה מחלקות, אני במחלקת המוצרים, יש שמה הכל מהכל ממסמרים ועד טוסטרים שונים, אשלי במחלקת הבגדים, וליה במחלקת המזון.
״רבע לתשע, אתן?״ שאלתי אותן בזמן שצעדנו אחת לצד השנייה לאורך הרחוב, למזלינו החנות לא רחוקה רק כמה בלוקים מפה.
״כיף לכן, אני עד רבע לעשר״ אמרה ליה במלמול עצבני למדי.
״אני בתשע״ חייכה אשלי בסיפוק, שמחה להעיד שאנחנו מסיימות מוקדם יותר מליה שמסיימת לעבוד מאוחר היום.
״צוחק מי שצוחק אחרון, המשכורת שלי תיהיה הרבה יותר טובה״ חייכה ליה בעוקצנות כלפינו, סוחפת מאיתנו צחוקים משוחררים שממלאים את האווירה מסביבנו.
״מתי את חוזרת חזרה לבית שלך?״ שאלתי את ליה לאחר שנרגענו מהתקף הצחוק הלא מוסבר שפקד אותנו, ״אני מאמינה שמחר בבוקר, אתן צריכות לסבול אותי רק הלילה וזהו״ צחקה ליה בשובבות, קורצת לעברנו.
היא גרה בקצה השני של העיירה, חצי שעה של נסיעה ברכב או בתחבורה ציבורית כדי להגיע אלינו.
הגענו אל החנות, נכנסות בפתח ומושכות את הסינרים האדומים עם השם שלנו על התג הכסוף שעל הסינר, התלוי מעל הוו בפתח.
״אתן מאחרות!״ צחק בריאן מאחורי הקופה הראשית, נשען על הדלפק וצופה בנו רצות במהירות כול אחת אל עבר המחלקה שלה.
״רק בחמש דקות, אל תספר לבוס״ צעקתי לעברו בחיוך ונכנסתי אל המחלקה שלי, בקושי לקוחות הסתובבו בחנות, התיישבתי על שרפרף עץ חום בין המעברים והתחלתי לסדר את המדפים העמוסים מוצרים והמבולגנים.

״אווה תביאי לי מקדחה!״ שמעתי את צעקתו הגברית של בריאן מהקופה הראשית, קולו הדהד בקול רם, הבטתי אל המדף הגבוה ועליו שורת המקדחות, אני לא נמוכה, אבל בגובה ממוצע שלא מספיק בשביל להגיע למדף העליון.
״לעזאזל״ קיללתי בזמן שקפצתי בניסיון להגיע למדף הגבוה, יד שרירית עברה מול פניי והורידה את המקדחה מהמדף, ״את זה היית צריכה?״ קול גברי ומוכר נשמע באוזניי, הסתובבי אחורנית רואה את אדם מולי צוחק ומגיש לי את המקדחה שהוריד בעבורי מהמדף העליון.
״כן, תודה״ חייכתי אליו חיוך ישר החושף טור שיניים לבנות וישרות, ״באת לקנות משהו? , אתה צריך עזרה?״ שאלתי אותו, בזמן שהוא צעד לצידי אל עבר הקופה הראשית כדי לתת לבריאן את המקדחה הכבדה.
״סיגריות״ אמר ושם את שתי קופסאות הסיגריות על הדלפק כדי לשלם עליהן, הוא הוציא שטר של כסף מהכיס שכיסה את המחיר ושם לבריאן על הדלפק, ״תודה שקנית אצלנו״ אמר בריאן את המשפט הקבוע וחייך חיוך מזויף ומעפן לעבר אדם, ״אז נתראה בערב?״ שאל אדם רגע לפני שיצא מהחנות, ״בטח״ מלמלתי בחצי חיוך כשהעברתי לבריאן את המקדחה הגדולה והשחורה.
״אז נתראה בערב״ אמר ויצא מהחנות הגדולה, ״ידיד שלך?״ שאל בריאן לאחר שאדם יצא מטווח שמיעה כולשהי.
״של ליה״ נאנחתי לעבר בריאן וצעדתי בחזרה פנימה אל החנות, בחזרה אל המחלקה שלי.
״אה אווה?״ צעק בריאן שוב מהקופה הראשית, ״מה?״ צעקתי בייאוש ניכר לעברו, שוב הוא יבקש ממני לעשות דברים מטומטמים שאין לי כוח אליהם.
״היום יוצאים מוקדם כי יש לבוס אירוע, מסיימים בשמונה, תודיעי לבנות-דודות שלך״ חייך לעברי מהקופה הראשית, צעקות של שמחה כבר נשמעו ברקע וליה הגיחה מן המחלקה שלה, ״סוף סוף לסיים מוקדם!״ צחקה ליה באושר, סוחפת את הצחוקים שלי ושל בריאן יחד עם צחוקה המשוחרר והמידבק.