Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 1

שעת ערב מוקדמת כעת, קרוב לשעה תשע, אני ליה ואשלי פוסעות בקצב שונה ברחוב השקט והדומם בדרכנו לפגוש את הידידים של ליה וללכת ישר למסיבה שאליה היא מכריחה אותי ואת אשלי ללכת.
״אולי אתם תלכו, אני אחזור לבית וניפגש מאוחר יותר?״ הצעתי להם בזמן שצעדנו אחת לצד השנייה לאורך הרחוב הארוך.
רכבים שונים עוברים בכביש האספלט השחור, חולפים על פנינו ומאירים אותנו עם הפנסים הקדמיים והמסנוורים שלהם.
״אין מצב אווה , הבטחת לי שניצא הערב, נלך רק לחצי שעה ונחזור״ אמרה ליה במהירות ועוברת להביט בפניי מבט נוקב עם עינייה החומות ירוקות החודרות.
עינייה המבריקות חדרו אל עיניי, וכמו תמיד פרטה על נשמתי כמו גיטרה עם עינייה המדהימות.
״אבל אני לא רוצה לראות אנשים שאני מכירה, אמרתי לכמה חברות שאני חולה, על סף גסיסה בבית, לא יכולה לקום מהמיטה״ המשכתי להתריס בה, רק רציתי לחזור בחזרה הביתה, להיכנס למיטה הרכה והחמה ולהיבלע עמוק לתוך המזרן, ללכת לישון ולא לקום עוד, לפחות לא עד מחר בשעת צהריים מאוחרת.
״אין מצב ילדה, אם היא גוררת אותי, גם את באה!״ אשלי הצטרפה לשיחה, שעד עכשיו רק צעדה שקטה לצידנו לאורכו של הרחוב הארוך.
הבטתי עליה בזווית עין, היא העבירה יד בשערה הבלונדיני והחלק.
״אבל אני לא רוצה שיראו אותי, אני אצא מגעילה ושקרנית״ המשכתי להתלונן בפניהן, אולי לבסוף הם יוותרו לי ויתנו לי לברוח לפינת השקט שלי, אל הבית והחדר שלי, אבל ליה סירבה בתוקף והפסיקה לענות, המשיכה ללכת הלאה שקטה, ואני ואשלי אחריה צועדות בלית ברירה בקצב איטי.
הרחוב הארוך הגיע לקיצו, צומת דרכים המתפצלת ומובילה לשלושה רחובות שונים עמדה מולנו.
״אוקיי קבעתי פה עם שיין ואדם, הם אמורים להגיע כול רגע״ אמרה ליה בחצי חיוך מרוצה,נשענת על חומת האבן הכהה הגבוה המתמרת מאחוריה, המפרידה בין הרחוב הארוך לבין בית פרטי כולשהו.
״אני לא מאמינה שאת גוררת אותי לזה, אני לא מכירה את הידידים שלך, אני גם לא רוצה להכיר, תלכו אתם למסיבה אני אחזור לבית ונדבר מאוחר יותר״ הצעתי שוב את אותה ההצעה שלי מלפני כמה דקות אחדות, אבל ליה רק הנידה בראשה נחרצות לשלילה, ״את באה אווה!״ אמרה ונימה עצבנית הבליחה לקולה הנשי והעדין.
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי, ׳לעזאזל׳ קיללתי בתוכי כול כך הרבה פעמים על הרגע בו יצאתי מן הבית.
חיוך קל התעקל על שפתייה העבות של ליה המרוחות באודם בהיר, ״הם באים״ אמרה בחיוך קטן בזמן שהביטה בשני גברים החוצים את הכביש השחור ומתקדמים לעברנו במהירות.
״הינה היפיפיות״ צחק אחד מהם, הצחוק שלו גרם לחיוך קטן להתרחב על השפתיים שלי, אבל באותה המהירות שהחיוך עלה, ככה מהר הוא גם ירד.
הבטתי לעברם, בוחנת כל אחד מהם בנפרד.
הבטתי על הימני, שיערו חום כהה קצוץ בתספורת מארינס שמבליטה את עיניו הבהירות המבריקות תחת אורה העגמומי של מנורת הרחוב הישנה העומדת כאן כבר לוודאי שנים על גבי שנים.
הוא חייך חיוך חצוף ושובה, הבחנתי גם בעגיל לבן וקטן שעיטר את קצה הגבה שלו.
הוא הביט אל עבר ליה ואשלי שאותם הם מכירים, אותי הם עדיין לא מכירים.
הפנתי את מבטי אל הגבר השני שהתקדם לצידו, שיערו קצוץ בצדדים וטיפה יותר שיער במרכז מסודר בקוצים, עיניים חומות ירוקות הבריקו תחת המנורה המעומעת הניצבת ברחוב הזה כבר שנים.
הוא חייך חיוך חצוף ושובב כמו הגבר שלידו, לא הצלחתי שלא להתרכז בפנים שלו, כל כך נאות, לא הצלחתי להתיק את העיניים שלי מהפה שלו כשהוא צחק צחוק משוחרר וסוחף.
הם הגיעו לעברנו, מיד הם חיבקו את ליה ונתנו לה נשיקה בלחי, וכך גם לאשלי שנראתה פחות ביישנית ממה שהיא בדרך כלל והחזירה להם חיבוק חם, הם הכירו אותן באיזה מסיבה שהתרחשה לא מזמן.
״מי את?״ חייך אחד מהם, זה בעל החיוך הממכר והצחוק המהפנט שהגיע לעברנו וחיבק את אשלי וליה.
״אני זאת אני, ואני רוצה ללכת״ אמרתי עצבנית ושוב תליתי בליה מבט מתריס, למרות הכל רציתי עדיין לחזור בחזרה הביתה, לתת למיטה לבלוע אותי, מאשר ללכת למסיבות מטופשות שלא ייתנו לי כלום.
״אווה די, כבר דיברנו על זה, את באה וזהו״ סיננה אלי בעצבנות יתר, לא משנה את דעתה הקבועה.
״אז אווה, אני שיין״ הציג את עצמו הגבר בעל החיוך הממכר, שאפשר לבהות שעות בפניו הנאות.
הוא חייך לעברי חיוך נחמד שניראה צבוע למדי וחיבק אותי, עוטף ידיים שריריות סביב הגוף שלי ונתן לי נשיקה קצרה ומיהרה על הלחי, ממהר להתנתק ממני.
״ואני אדם״ חייך השני חיוך דומה וחיבק אותי קצרות, מתנתק ממני במהירות רבה אפילו יותר משל שיין הגבר בעל החיוך הממכר.
״אווה״ חייכתי לעברם באותו החיוך המזויף, ושוב חוזרת להביט בליה במבט מתריס, אולי בכל זאת היא תכנע למבטים הנוקבים שלי.
היא רק עיקמה את אפה כמו שהיא עושה תמיד כשנמאס לה ממשהו, ולא הגיבה יותר מזה למבטיי הנוקבים.
הם התחילו להתקדם הלאה, פונים ימינה לאחד הרחובות הצדדים, ליה הולכת בקצב המהיר שלהם בזמן שהם מדברים על נושאים שלא מעניינים, ואשלי הולכת יחד איתי בקצב איטי הרבה יותר.
״אני לא מאמינה שאני נותנת לכם לגרור אותי לשם״ התלוננתי בלי הפסקה באוזני אשלי שלצערה נאלצה לספוג את תלונותיי, ״תפסיקי, יהיה כיף את סתם פסימית, מי כבר יראה אותך?״ היא שואלת אותי ונותנת לציחקוק קטן להיפלט מבעד לשפתייה הורודות המרוחות באודם אדמדם שהבליט את שפתייה העבות.
״אמרתי לחברות שלי שאני חולה, עם 40 מעלות חום, פתאום אני מספיק בריאה לצאת למסיבה?״ אני אומרת את המובן מאליו, אני לא רוצה שיראו אותי, לא כאן ברחוב, ובטח לא שם במסיבה.
״למה הם מתעקבות שמה?״ קולו של אחד מהבנים קטע את דבריה של אשלי שעוד לא הספיקה לסיים את המשפט שלה.
״בואו״ קרא לעברנו שיין עם החיוך הממכר שלו נסוך על פניו השזופות.
הוא נעצר באמצע המדרכה המרוצפת באבנים אפורות מחכה לנו שנדביק את הקצב הזריז שלהם.
אדם וליה המשכו לדבר, לא מודעים לכך שאני ואשלי נעצרנו מאחור, והם המשיכו ללכת קדימה, פותחים בנינו פער גדול יותר ויותר, הגדל עם כול צעד וצעד.
אשלי המשיכה להתקדם אל עבר שיין, מצמצמת את הפער בינה לבינו, ״אווה, קדימה בואי!״ קראה לעברי, אבל הרגשה מוזרה מלאה אותי, והערעור החזק והתמידי שבתוך הלב שלי התחזק, אני לא רוצה שיראו אותי, במיוחד לא אחרי ששקרתי לחברות הכי טובות שלי שאני חולה במיטה, עם חום גבוה, אבל במקום זה אני יוצאת עם הבנות-דודות שלי למסיבה.
שיין התחיל להתקדם לעברי, ״קדימה ילדונת, תתחילי להתקדם״ אמר כשהגיע אלי, מניח את ידו על שיפולי גבי ודורש ממני להמשיך להתקדם הלאה.
״אני לא רוצה, תלכו אתם ותדברו איתי שתחזרו״ אמרתי שוב, למרות שידעתי שההצעה שלי לא תצא לפועל.
״למה לא?, זה שישי בערב עכשיו, מה ייתן לך לשבת בבית בשיעמום?״ שאל מבולבל לא מבין למה אני לא רוצה להמשיך.
הבטתי אל עבר ליה ואדם שדי התרחקו, הם נעצרו והביטו לעברנו בטח תוהים למה אנחנו לא מתקדמים.
״אמרתי לחברות הכי טובות שלי שאני חולה, במיטה עם חום גבוה, אני לא רוצה שהם יראו אותי״ הסברתי לשיין המבולבל טיפה מהמצב.
״אז למה לא אמרת, מקסימום אם נראה אותן נגיד שאנחנו לוקחים אותך לרופא״ צחק וחיוך ישר עלה על פניו השזופות, החיוך הממכר שלו, גרם לצחקוק לצאת מבעד לשפתיי, ״אוח אני לא מאמינה שאני נותנת לכם לגרור אותי לשם״ אמרתי בעצבים, ואשלי התחילה לצחוק צחוק קל ומשוחרר, ״קדימה ילדה תמשיכי להתקדם״ חייכה לעברי חיוך ישר החושף טור שינים קטנות ולבנות.
נאנחתי ביני לבין עצמי ביאוש, ״על החיים ועל המוות, נתפלל שאף אחד לא יראה אותנו״ מלמלתי לעצמי בשקט, ספק אם משהו שמע את דבריי החלושים .
צמצמנו את הפער בינינו לבין ליה ואדם, והמשכנו להתקדם הלאה לעבר יעד לא ברור.