Love Blind/ פרק ב'.

-מנקודת מבטה של רוז-

התיישבתי בחדרי, התרסקתי על גבי מיטתי הרחבה למדי, אמצתי את הכרית לחיקי והתמכרתי בבכי תמרורים שותף לכאב ולאובדן, ידיי רעדו וחשתי את שרירי בטני הנקשרים בחוזקה עד קוצר נשימה מטריפת דעת, ראשי קדח בחוזקה ובפרעות, לבי דפק כפי שמעולם לא דפק.. חשתי את גל הצמרמורת הקרה כקרח, הכה נוקשה ולא רצויה עוברת בכל גופי, מצליפה שוב ושוב על גבי עמוד שדרתי.. ללא כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. חשתי את ההצלפות מהדהדות בכל איבריי, חודרות כה עמוק ודמי להט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים..
התכווצתי, אין אבל יותר מה לקרוע, פשוט לא נותר עוד דבר ממני.. אני עצמי ככלי שבר אשר מפורק לאלפי רסיסים, שכה משתוקקים להתעופף, אני עצמי כבר לא עוד רואה את האור שבאפלת חיי.. כבר חסרת כוחות להושיט יד ולנסות לצוף מעל פני מי התהום העמוקים והגועשים, כה משתוקקת לצווח, לא מוכנה להאמין באור העובדה שהוא עזב אותי, שזה נגמר.. לא,לא,לא! בבקשה! רק לא זה, איני מוכנה להשלים עם כך.. זה פשוט לא נתפס לי.. הוא היה הכול, נקודת האור והתקווה ליופי ולביטחון העצמי, כל פיסת ריקנות ואפרוריות שאבדתי במהלך חיי מצאתי והשלמתי יחד עמו, הוא חלק בלתי נפרד ממני שאני מוכנה לעשות הכול למענו, את כל חיי להקריב לרגליו..להיות שלו, להתמסר באהבה ובחיבה כה רבים.. הוא גרם לי לצחוק ולחייך, גרם לי לאהוב ולמצוא את העומק שבאהבה.. גרם לי לחוש טוב עם עצמי ונאהבת..
אך כרגיל, חזרתי לנקודת ההתחלה, שאיני רצויה, שאיני חלק מהחברה רק בגלל.. רק בגלל שהתעוורתי..
שריריי נקרעו בפעם אחת מענה ומורטת כל קצה עצבים, קרביי להטו וחשתי כיצד ראותי מתפוצצות והחור השחור והעמוק שבחזי רק נפער וגדל יותר ויותר.."איני יכול עם כך עוד.. אני מצטער, אבל זה נגמר, איני יכול להמשיך להיות חבר של משהי שכלל לא רואה אותי, שכלל לא.. רגילה!"
התכווצתי וחשתי את הטיפה המלוחה זולגת על גבי לחיי, מותירה שובל מים לח בעקבותיה אשר נספג באטיות, כבזה ולועגת לי, ואחריה עוד דמעה.. ועוד.. ים של דמעות פגועות וצווחת כמשוגעת שמתענה, שהטחתי על פני הכר, איני יכולה עם כך עוד, זה עבר כל גבול.. אני כבר בת 20 ולעולם לא אמצע מישהו שבאמת יאהב ויסבול אותי! ברור שאני האשמה היחידה כאן.. אילו והייתי חוגרת..
חשתי כיצד כל כולי נשרפת וגורני נצרב, ראשי קדח כמטען חשמלי סוער וציפורניי אחזו בכר בחוזקה, עיניי נקרעו לרווחה למרות שדבר לא נראה דרכן וחשתי כיצד כל כולי רועדת ופקעת אחת של עצבים ופחד, אבא החליק עם המכונית.. אחותי צורחת. אחי צועק לי לחגור.. הכלב שלי נובח כמשוגע.. אמי בוכה עוד רגע.. ורק אני שותקת ולא עושה דבר..
לעזאזל!
אמי הלכה לסוף שבוע עם אבי על מנת לחגוג את יום נישואיהם, אחי הגדול מנצל זאת בשביל להיפגש עם החברה שלו ואחותי.. היא ישנה, או שהיא אצל חברה, לכל הרוחות כבר לא אכפת לי יותר!

איני יודעת היכן אני, אני נופלת ומועדת שוב ושוב ללא כל הפסקה, הגשם מצליף בחוזקה ללא כל טיפת רחמים על פני ראשי, קרקפתי עקצצה, הרעד והקור העזים לפטו וכבלו את כל גופי וחשתי שאיני מצליחה ואוכל להתנהג כשורה עקב הקור עד העצם שחודר לכל הנשמה, אך לכל הרוחות, שיניי נקשו, אני רוצה לסבול, זה לפחות יעזור לי לשכוח ממנו.. אני רק אתעמק בבכי ובקור, ברעד ובשערי אשר נאבק עם הרוח, לבסוף הרוח הביסה אותו.. שיהיה, גם ככה איני אוכל אי פעם לראות באמת את גשם הזלעפות היוקד ומורט כל קצה עצבים, הכה משתיק ומקשה.. הצורב והמטריף כל טיפת דעת ושפיות.
חשתי כיצד הלב לא יכול לאגור עוד כמות נוספת של כאב, כיצד אני נחלשת, הפרידה.. הקור.. הגשם.. המקום הלא ידוע שנקלעתי אליו, הכול חודר כה עמוק, קורע את מיתרי נשמתי ומנציח אותי.
ואז בדיוק חשתי חבטה אדירה בחליפה רכה כמשי, היה ריח של מנטה וסבול נוזלי באוויר, לא כמו האשפה שמתאופפת יחד עם הרוח או נספגת עם הגשם..
חשתי בדחיפה הקלה הזו רטט חסר כל הסבל, התכווצתי לרגע והתרחקתי במהירות לא רוצה להיות חלק מהמגע מטלטל עולם הזה, אך הכה ממכר ומשכר לעוד.. אלוהים אדירים..
"את בסדר?!" שאל אותי קול מודאג למדי עם מבטא מכשף, זה חלחל לי כה עמוק, קרביי בערו והצבע חסר איכשהו לפניי החיוורות, ללא כל התרעה נשכתי את שפתי התחתונה ולבי האיץ את דופקו, מי הוא הכובש הבלתי ידוע?
הרוח פגעה בי שוב. "ק..ק..קר.." מלמלתי כמשותקת.
חשתי מגע כה חם עליי, התכרבלתי והבנתי שזוהי חליפה מחויטת וגברית במיוחד שבוודאי תראי טוב על אליל היופי והחן המושך, לפתע חשתי יותר מאי פעם שעצם העובדה שאני עיוורת היא נוראה מכל.. מדוע.. מדוע איני יכולה לראות אותו?! התכרבלתי שוב במעיל וחשתי מוגנת, בלי המון דיבורים כבר סמכתי עליו ובטחתי בו.. יודעת שהוא לא יהווה לי לרעה.
חייכתי לעצמי מעצם המחשבה. "הכול בסדר?" הוא שאל שוב חוזר על שאלתו, בטני נקשרה באלפי קשרים כפלונטר קשה לפיצוח, לבי פעם בפרעות וראשי קדח בחוזקה, פעם ראשונה שמשום מה, פערתי את זוג עיני התכלת שלי יותר לרווחה. "לא.." לחשתי והעפתי את שערי מפניי על מנת לנסות איכשהו לראות אותו, אך הייתי לכודה באפלת חיי האפלים מלאי הזיכרונות המזוויעים מלאי החרדות, הפחד והחרטות..
הוא השתתק לרגע, חלקנו מספר רגעי שתיקה מורטי עצבים ורק התפללתי שהוא ידבר. "מה את עושה כאן..?" פלט.
"איני יודעת איפה אני.." לחשתי. "הלכתי לאיבוד, כנראה טעיתי בדרך.." הסברתי.
הוא גיחך. "בת כמה את?"
"20" עניתי בלי לחשוב, הוא נשמע בסביבות גיל ה-23 אני מניחה.. או שיותר צעיר או מבוגר? המחשבה הזו מעוררת בלי חלחלה ואני מעדיפה לא לחשוב על כך.
"קבלת מכה בראש?" שאל בדאגה.
"לא, למה?!" כעסתי, לאן הוא לוקח את זה?
הוא גיחך ולחש. "אז איך הלכת לאיבוד..?"
כה השתוקקתי לומר, אני עיוורת! אך לא יכולתי.. זה הרחיק את כל מי שמסיבי.. איני מוכנה לטעות שוב, לא, זה לא יקרה.. ואם השקר צריך להיות חלק אז הוא יהיה.
"אני חדשה בעיר". פלטתי בלי כל טיפת מחשבה..
"את יודעת אולי איפה את גרה?" שאל במעט נבוך.
קשרתי את אצבעותיי האחת בשנייה. "כן, רחוב #$#$#3 (איני יודעת מה לרשום)".
הוא נשמע מופתע. "די קרוב אליי, אשמח ללוות אותך לביתך, אני גם זקוק לחליפה שלי". הציע בנדיבות.
פרפרתי במקומי, משום מה.. גם בלי להכירו כלל, רציתי שהוא יבוא עמי.
"בשמחה" חייכתי את החיוך הכי חמוד שיכולתי לחייך, מי האמין שאני אצא מביתי שבורה ויחזור אליו.. כה מאושרת, ואיני מכירה אותו כלל!
או שהוא לא יותר מרק הבל היופי ושקר החן האכזר?
בלעתי את רוקי.. טיפשה. הטחתי בעצמי בחוזקה, סומכת על כל אחד שהיא מכירה.. אך הגוף לא אפשר לי לומר זאת, כי לא רציתי, לא הייתי מוכנה.. חייבת להישאר לצדו, ללכת עמו יד ביד ולחוש.. לחוש מוחזקת, כאילו וכוח המשיכה אינו מחזיק אותי על פני הקרקע אלה..
"מה הוא שמך דרך אגב?" קטע את רצף מחשבותיי.
"רוז" פלטתי כדרך אגב. "ושלך?"
"איתן". פלט גם כדרך אגב. "רוז קיצור של.."
מהרתי לעצור אותו בחרדה. "לא, רק רוז!"
הוא צחקק לעצמו ומלמל. "מדוע את הולכת לבד בגשם? בלי כל מטרייה או מעיל?"
להגיד לו למה?!