Love Blind/ פרק א'.

סוף כל סוף הישיבה נגמרה, הייתי בטוח שהיא לא תסתיים לעולם ואני רק אשב כאן חסר כוחות ואקבר תחת ערמת השאלות הכבדות והמקשות הללו שתשובתן אינה אם לא גרגיר אורז תמים בערמת חציר מלאה, גלגלתי את עיניי והעברתי יד בשערי בכעס, וכרגיל.. לא הגעתי לדבר.
השגתי המון דברים בחיי, בכך בלתי ניתן להתווכח, אני מנהל של חברה גדולה ומגוונת בכל רחבי העולם, יש לי משפחה חמה ואוהבת, לא קשה לי להשיג בחורה, אני נראה טובה ויודע מתי להפעיל את קסמיי, אך עדיין למרות הכול..
בטני נקשרה והסתבכה כפלונטר קשה לפיצוח, כפות ידיי הזיעו במעט וגל של קור ורעד הכה בי בחוזקה, הצליף על גבי עמוד שדרתי בלי כל טיפת רחמים, ללא כל טיפת אנושיות.. שריריי נקרעו בפעם אחת קורעת ומורטת כל קצה עצבים ודמי להט בעורקיי והתפרע, הכול חלחל כה עמוק.. פגע והדהד בכל תא, מערכת ושריר בגופי ורק רציתי להעיף את המחשב והתיקיות, לשבור את הדלת, לצווח ולברוח על מנת לא להיות חלק מההצגה המחליאה הזו..
לכל הרוחות, מה חסר לי? מה הוא החלק הנסתר והארור בפאזל המסובך שאיש אינו יכול באמת להשלימו.. אפילו אני נאבד ומתפוגג, נרמס ונחרב, מושפל ומוכה עד עפר.. מתעוור ונעלם בחיי עצמי, בבור שבין הילדות שלי לבין עכשיו.. שאת זאת, באמת איני יכול להסביר..
הוריי תמיד אומרים לי שמה שחסר לי, זו פשוט בחורה, למצוא אהבה ולהתחתן..
גיחכתי, מעולם לא הבנתי את המושג הדבילי 'אהבה', איני מבין מה כה עמוק בזה.. מה גורם לכל אישה לפרפר וכה לחשוק בכך, גם יש גברים שרק רוצים למצוא בחורה.. אני לעומת זאת מעולם לא הראיתי רצון עז בכל הפרחים והמתנות הטפשיות הללו, אני בחור מחושב אשר פועל על פי ההיגיון הצודק והבריא וישר הולך לשורש הדבר.. בלי כל דייטים ומשחקי פיתוי למינהם שאיני יודע איך בכלל לעשות זאת ושוב נופל לחור שחור ונאבד ומושפל..
עצמתי את עיניי וחשתי כיצד לבי מתכווץ והולם בחוזקה, דקירות כה חדות ופסיכולוגיות הכו ושפדו את חזי ואת נשמתי המעונה, כסכין החדה והאכזרית ביותר בעולם.. גרוני נצרב ושרף, כל כולי חשתי בכאב יוקד, אלפי כרסומים כרסמו כל פיסת עור בגופי וחדרו מעבר, דמי נזל מפניי וחשתי קוצר נשימה מטריף דעת..
פערתי עד תחושת קריעה אלימה את עיניי לרווחה, מה לא בסדר בי?!
איש אינו באמת יכול לראות מי אני באמת, מה עובר עליי וכיצד אני מרגיש, אני נוטה לשמור על נטרליות באופן קבוע, בלי כל הבעה, אדם קר וקשוח חסר לב.. אדם חסר מצפון שעושה מה שבראש שלו בלי להתחשב במצב הכלכלי והמשפחתי של העובדים או האנשים שמסביבו, וזה מה שאני..
אך מעולם איני חש שלם עם כך, או שכן, תלוי מהו המצב רוח שלי.. שיהיה, לפחות מכבדים ומצייתים לי, רוכשים ומקנים לי את הכבוד המגיע לי.
חייכתי לעצמי, כן, החיים שלי טובים, איני זקוק לדבר.. העבר כבר קרה ובלתי ניתן לשנות ולמנוע את הבלתי נמנע, הסיוטים האפלים והשדים שבזיכורנות שטורפים את ימיי ולילותיי.. לא נותנים כל מנוח, הסימנים, הצלקות שמצולקות על העור כסמל לעברי הקשה והבלתי נשכח, מסמלות את החוסר טיפוח והדאגה ההורית שהוענקה לי..
אך זה בסדר, כי איש אינו רואה, איש אינו יכול לראות זאת מלבדי, איש אינו נוגע בי יותר מידי, איש אינו מלטף ומנשק.. גופי הוא לרשותי ואני אוהב זאת.. בהחלט אוהב זאת..
לפתע שמעתי נקישה על הדלת. "כן?!" שאלתי בכעס, לעזאזל אין לי כוח עכשיו לדבר.
"אדוני, יומך נגמר". אמרה לי אודליה בחיוך שמח מידי, לחייה הסמיקו ואצבעות ידיה נקשרו האחת בשנייה.. צחקקתי לעצמי, כן, ההשפעה שיש לי אליה.. היא מעולם לא וויתרה למרות שלא פעם ייבשתי אותה בדרך אפילו ילדותית במעט לאיש בגילי, אך אני תמיד נער.. כי לא הייתה לי ילדות רגילה, באיזשהו מקום.. אני רוצה את החיים שלי מחדש.
"בסדר". מלמלתי בלי המון דיבורים וסימנתי לה לצאת, היא הנהנה, גיחכה לעצמה שוב צחוק נחפז למדי ויצאה.

התהלכתי על גבי המדרכה המלוכלכת בגועל מחליא, פנסי הרחוב האירו כל מספר דקות, מתאמצים להעניק מעט אור לחשכה האפלה.. איש אינו התהלך ברחובות, היה כה קר, רוח סוערת נשבה על גבי עורפי בקרירות וגרמה לי להתכווץ ולפלוט אנקת ייאוש רק לרגע, לכל הרוחות – תהיה חזק!
המדרכה הייתה מעט מחליקה עקב הגשם שירד מלפני מספר דקות מעטות ולמזלי נגמר, גופי התקרר והיה ספוג מים עד העצם, חשתי כיצד אני קבור בתוך המים הקפואים.. זה מצליף בי, כאלפי סכינים שחודרות ודוקרות אותי, אני חסר אוויר.. חסר נשימה.. אני מחפש דרך לצאת ולא מוצא.. לכוד, כלואי, חקוק במקום ללא כל דרך חזרה, אין אור, יש רק חושך וקור מטריף דעת, מענה, חסר כל רחמים.. כה מורט עצבים, שריריי התכווצו ונקרעו בפעם אחת קורעת וחשתי כיצד לבי חסר דופק.. ידיי מתפרעות מצד לצד, במעט נוגעות ומצליחות להימלט אך ישר צונחות שוב, אני כל כולי שוקע בעמקי התהום האפלה, מוותר.. מאבד כוחות.. איש לא הבחין בי, איני חשוב לאף אחד.. איש אינו דואג לי, איש אינו אוהב או רוצה אותי בחברתו, איני לעולם יהיה טוב מספיק..
טלטלתי את ראשי וחשתי כיצד הדיכאון שבזיכרון המחריד הצליח רק לרגע לכבוש אותי, לפחות זה לא קרה בלילה.. בסיוט..אולי הלילה אני אצליח להירדם?!
בטני נקשרה באלפי קשרים, הייתי כה קצר נשימה, דמי נזל מפניי וידיי רעדו, הקור.. המים.. גם יש מים במעט חמים.. ששורפים אותי.. וגם הקרים שבתהום..
לכל הרוחות, עצרתי במקומי ונשמתי עמוק, לא, איני אתן לזה לשלוט בי! אני חייב להיות שליטה ולהראות אחראיות כל הזמן, אני נואש לכך.. חייב זאת, לא יכול לחיות בלי לדעת מה הוא הצעד הבא, זה כה מבלבל ומטריף אותי שאיני בשליטה.. אסור לי לא להיות ממוקד, זה לא בריא, זה לא טוב!
לפתע שמעתי קול נפילה רציני, הרמתי את ראשי ובדיוק האור האיר עליי ועל.. הבחורה הזו, אך עדיין הייתי קבור בחשכה המלכותית שלי.
רצתי אליה, נפלא, משהוא שיעסיק אותי.. לעת עתה.. הושטתי לה את ידי והיא אחזה בה בשמחה, ערמת שיערה הגלי והחום, הארוך והמלא במיוחד התיר כמעט את כל פניה.. "את בסדר?" שאלתי בדאגה.
שיניה נקשו. "ק..קר.. קר לי.." היא גמגמה ברעד.
למרות שגם לי קר פשטתי את מעיל הגשם שלי, סרקתי את לבושה, היא רק לובשת חולצה ארוכה דקה וג'ינס? היא משוגעת?! אך איני יכול לנזוף בה.
הלבשתי עליה את המעיל. "את בסדר?" שאלתי שוב ומשום מה במעט דאגה.
ידה הייתה קרה כקרח וכה לבנה וחיוורת. זוג שפתיים מלאות ואדומות ו.. זה חלחל לי כה עמוק, מגרות שכאלו.. בצורת לב כבשו אותי.
"לא.." היא לחשה. היא הסיטה את שערה מפניה וזוג עיניים בצבע אפור – כחול התבוננו ישירות אליי, וטלטלו את כל עולמי בין רגע.