little things of love

אמי ישבה בקצה החדר, מביטה בהארי עם עיניה הכחולות.
הרופאים לא יודעים למה הוא לא מתעורר.. אין להם קצה חוט בנוגע למקרה של הארי.
היא הסתכלה עליו כל יום לפני שהחלה לדבר,
"הארי?" לחשה ונצמדה לגופו החם, "לואי לא יכל לבוא.. כואב לו מדי. גם לליאם, בעצם לכולם, לי במיוחד.."
שיניתי תנוחה והתיישבתי על הכיסא, "ליאם כתב לך משהו.. מיד אקריא אותו" פתחתי את המכתב, כחכחתי בגרוני החנוק והתחלתי "הממ, הארי כולנו מאחלים החלמה מהירה, זאיין הבטיח לא להסתכל במראה עד שתחלים," הדמעות החלו לזלוג על פני החיוורות אך המשכתי "הארולד, כולנו מתגעגעים, נייל הפסיק לאכול,
לחמש דקות, בכל יום! לואי לא נוגע יותר בגזרים, אני קניתי צב חדש, קוראים לו הארי.. אוהבים אותך…
הבנים ופול".
בכיתי חרש, "לואי שלח גזר, נייל קצת אוכל, ליאם תמונות של הארי הצב.. " כחכחתי בגרוני הדואב שנית, "זאיין הביא מראה.. ופול, פול שלח דף ואמר לי להגיד לך 'קדימה הארי, תכתוב שיר אל תתעצל'. הארי, כולנו בוכים,"
"אמ.." כחכחתי בגרוני שוב "אנחנו ממש רוצים שתתעורר.."
"כמה פעמים את יכולה לעשות את זה?" צחקק הארי בגרונו הצרוד " כבר פעם שמינית שאת עושה את זה!"
"הארי" בכיתי לשמע קולו,
"ההיי לא צריך לבכוות!" הוא קם ונשק לפני הבוכיות.
הארי עבר כל בדיקה אפשרית ורק אז הסכימו לו ללכת הביתה,
יצאנו החוצה מבית החולים, החזקתי בידי הימנית את שקית המתנות של הארי וידי השמאלית החזיקה את ידו של הארי.
הוא שחרר את ידו ממני וירד לכביש, הוא סימן למונית וכאשר חשב שהיא עוצרת ירד לנתיבה,
כמו מחלום בלהות המכונית פגעה בו והעיפה אותו.
כמה דקות אחרי שיצאנו מבית החולים, נכנסו לשם שנית.
הארי נכנס לחדר ניתוח, חבול, מדמם וחסר הכרה.
חיכיתי בבהלה עד שהרופא יצא מחדר הניתוח, שיצא חשבתי שהייתי עלולה להשתגע!!
"אמי," התחיל הרופא ומבטו נושא רעות, " הארי איבד המון דם ואת הרגל שלו, "
נשברתי ופרצתי בבכי עז.
"לא יכולנו לעשות כלום, הוא מת, אני מצטער" הלך
הבטתי בו במבט קרוע שהסתובב, הארי היחיד שאהבתי, ביחיד עליו סמכתי, מת.
האחות הגיעה ושאלה אם ארצה לראותו, הסכמתי.
כשנכנסו לחדר היה ריח חזק של דם, המנקה ניקה כתמי דם אדומים וגדולים שהיו על הרצפה.
הסתכלתי על פניו היפות, נשקתי לשפתיו הקרות, נזכרת בימים ההם, אשר ליבי כמהה לנשיקה ממנו.
חשבתי על האופן בו מבטו צרב את עורי,
איך ששיערו הטיפשי התעופף ברוח, איך שעיניו לכדו את מבטי,
איך שבחיוך אחד ויחיד גרם לי להרגיש טוב.
הכל נעלם.
יצאתי דומעת וחסרת שיווי משקל מבית החולים, אל עבר הכביש אשר לקח את חיו של אהובי,
הסתכלתי על הדם של הארי, הדם נמרח על הכביש.
בדקתי את התנועה וכשראיתי שמכוניות מתחילות להגיע קפצתי לכביש, לאותו מקום בו הארי עמד,
שניה לפני שהמכונית התנגשה, יד ארוכה משכה אותי,
"ידעתי שאמצא אותך כאן!!" אמר,
הבטתי בעיניו היפות של נייל "איך ידעת?"
"אמרו לי שיצאת דרך הדלת האחורית, יצאתי אחריך, בית החולים התקשרו והודיעו לנו.." עיניו היו עצובות ועל פניו שבילים רטובים.
התעצבנתי מזה שהוא הרס כל סיכוי להיות עם אהובי, דחפתי אותו בשיא כוחי, הוא החליק על הדם ונפל,
כשעיני שמו לב למתרחש, היה, היה מאוחר מדי.
אותו רופא שהרס את חיי בשניה, הרס אותם בשנית, ידעתי שאני הרגתי אותו, אני דחפתי אותו למותו.
הפעם לא היה מי שיעצור אותי, עיוורת מדמעות מעדתי על דמם של הארי ונייל,
ודרכתי ברכות על הכביש, את מכת המכונית הרגשתי טוב, גופי התעצב בצורתה של המכונית,
לאחר מכן, לא הרגשתי כלום.
אף פעם.