Let Demian Die – כניסה לבית הספר החדש – חלק 1

היה לי פעם הכל, חברים טובים, שכונה נעימה ציונים טובים ומשפחה אוהבת. היתה לי שגרת חיים שאהבתי, כל בוקר הייתי הולך לבית הספר מעביר את הזמן בסבבה חוזר הביתה נפגש אחרה"צ עם החברים, חוזר לארוחת ערב עם המשפחה ומשחק במחשב. נשאר לי רק עוד שנה לסיום התיכון, הבעיה היא שדווקא אז, דווקא בשנה האחרונה ההורים החליטו לעבור לטוקיו בגלל העבודה של אבא. מצד אחד שמחתי כי תמיד היתה לי משיכה לטוקיו, עיר האורות הגדולה שהיתה רחוקה בגודל ובאופי מאיפה שגדלתי.
מצד שני זה היה מבאס, רגע לפני הסוף להתחיל מחדש בבית ספר לא מוכר, להתחבר מחדש לחברים ולהכיר כל מורה והשגעונות שלו, ידעתי שזאת הולכת להיות שנה קשה.

נסענו לכיוון טוקיו כשאני יושב מאחורה מוקף בארגזים, הסתכלתי מחוץ לחלון על הכביש המהיר, חלפנו על אינספור מכוניות ורכבת נסעה במקביל אלינו כשתוך שתי דקות היא כבר חלפה על פנינו. תהיתי אם באמת אני אצליח לשמור על קשר על כל החברים, איך נתראה עכשיו כשמפרידות בינינו 5 שעות נסיעה. הבניינים הגבוהים של טוקיו התגלו לאט לאט, התרגשות החלה למלא אותי, עברתי בית רק פעם אחת וגם זה כשהייתי קטן ואני לא זוכר מזה יותר מדי. אבא נצמד לימין והמשיך במסלול שמוציא אותנו מהכביש המהיר, לא הבנתי למה אבל לא חשבתי על זה יותר מידי. נכנסנו לתוך יישוב עם מדשאות ירוקות, עצים בכל פינה ובתי קרקע יפים, אבא האט ופנה שוב ימינה. לא כל כך הבנתי, הייתי ממזמן בטוקיו וחשבתי שזה איזור מרוחק יותר מהעיר הגדולה "מה אמא הגענו לטוקיו?" אמא המשיכה להסתכל קדימה כשהשיבה לי "לא חמוד אנחנו ליד" הייתי מופתע "מזאת אומרת ליד?" היא שתקה לרגע ואז השיבה "כן סורה אנחנו נגור ליד טוקיו, השכירות שם יקרה מדי" נהייתי עצבנתי ברגע, "למה רק עכשיו את מספרת לי?" לקחתי נשימה ואיתה אינספור סיבות להתעצבן "יש הבדל ענק בין לגור ליד טוקיו לבין לגור ב- טוקיו, למה לא אמרתם לי?" המשכתי לרטון.
אמא ניסתה להרגיע אותי "די סורה גם לנו זה לא קל המעבר הזה, חוץ מזה עם הרכבת המהירה אתה תחזור הביתה כל סופ"ש", עיניי נפקחו לרווחה, הבטתי בה עוד יותר המום ממה שהייתי " מזאת אומרת אני אגיע מהר מטוקיו למה שאתם תהיו פה ואני בטוקיו?" אבא ענה לי בקול עצבני "תקשיב סורה היום הזה גם ככה לחוץ אני לא רוצה לשמוע עכשיו את ההתבכיינות שלך, אנחנו נדבר על הכל אחרי כל הבלאגן" הסתכלתי עליו בכעס "אבל למה שאני אהיה בטוקיו ואתם פה? למה אתם מספרים לי הכל רק עכשיו??" העיניים שלי החלו לדמוע, אבא השיב לי בקול נוקשה "אתה תלמד בטוקיו ותגור בפנימייה שלהם ואני לא רוצה לשמוע שום מילה על זה יותר גם ככה אני ואמא שלך לחוצים ההובלות צריכות להגיע ויש לנו הרבה במה לטפל".
הרגשתי שהפנים שלי מאדימות, היה לי סלט מרמור וכעס בבטן, לא מספיק החיים שלי נהרסו, עכשיו אני גם אגור בפנימייה?! למה הם עושים לי את זה, הם לא יכלו לחכות שנה שאני אסיים לפחות עם הבית ספר. שתקתי כל הדרך אל הבית החדש, לא רציתי לעזור להם בכלום, כעסתי שהם לא שיתפו אותי בכלום עד הרגע האחרון. אבא ביקש שאני לא אדבר על זה יותר אז עשיתי דווקא ושתקתי כל הזמן.
הלכתי להתבצר בחדר החדש עם המזרן שהבאנו ולא עזרתי להם בכלום. הייתי מדוכא מהמעבר, מזה שהם הסתירו ממני שאני אגור בפנימייה. פחדתי מההתחלה החדשה, זה לא רק בית ספר חדש אני גם אגור בו ואהיה רחוק מההורים, לא היה בא לי לעשות כלום חוץ מלישון וזה מה שעשיתי.
למחרת קמתי לחדר מוצף ארגזים ורגשות אשם, הרגשתי רע שנתתי להם לעבוד קשה, זה היה יום עמוס ומלא עבודה ואני כמו ילד קטן בחרתי להיעלב ולראות רק את עצמי.

ירדתי במדרגות ונכנסתי למטבח, הם ישבו שם כשהם אוחזים בכוס הקפה שלהם, קוראים בעיתון ומוקפים ארגזים בגדלים שונים. הם הרימו את עינייהם אלי, חיכו לשמוע אם אני עדיין עקשן או שכבר הבנתי את הטעות שלי, "בוקר טוב" אמרתי לשניהם וחלפתי על פניהם להכין לי קפה. "בוקר טוב" הם ענו בשקט, סיימתי להכין את הקפה והתיישבתי מולם. לקחתי לגימה קטנה ובהיתי בכוס שהחזקתי, אחרי כמה שניות אמרתי בשקט " אני מצטער על אתמול" כשאני ממשיך לבהות בקפה, לא רציתי ליישר מבט, כבר ידעתי מה מצפה לי. הם יתחילו להגיד לי שוב ושוב כמה אני לא בסדר, שאני רואה רק את עצמי. "זה בסדר" אמר אבא, הרמתי את הראש והסתכלתי עליו, הייתי קצת מופתע אבל השתדלתי לא להראות, זה לא התחבר לי בראש, ממתי הם מודים בטעות שלהם? הייתי סקרן לדעת איך אני בסדר מבחינתם "זה הכל?" שאלתי כדי לחלץ עוד מידע מבלי להסגיר את עצמי. אבא נאנח וענה "כן, זה לא קל לעבור בזמן כזה, ואנחנו גם לא היינו בסדר, היינו צריכים לספר לך לפני" הופתעתי מהתגובה שלו, אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הוא ענה ככה והודה על טעות. לגמתי עוד מהקפה והמחשבות על המשך היום התחילו להציף אותי. מתי אני אעבור לפנימייה? ולמה בכלל? הם עדיין לא סיפרו לי. אמא קטעה לי את חוט המחשבה "מתוק היום נמשיך לפרק ארגזים ואחר הצהריים אבא ייקח אותך לפנימייה" עלה לי חיוך קטן "אז זה אומר שהיום אני לא לומד?" אמא הנידה לשלילה "ברור שלא רק אתמול עברנו והיה לנו יום קשה" הייתי קצת מובך כי היום הקשה היה להורים שלי, אני סתם הייתי בדיכאון בחדר וישנתי. "למה אני צריך לגור בפנימייה?" אמא נאנחה לפני שענתה לי "תאמין לי שהייתי רוצה שתגור בבית אבל היה רק בית ספר אחד שהסכים לקבל תלמיד בכיתה י"ב והוא נמצא במרכז טוקיו" הייתי מבואס, הרגשתי רע וחיפשתי את מי להאשים אבל אין, אני פשוט אצטרך להתמודד עם זה. בהיתי בקפה והרגשתי את המבט שלה עליי "מצטערת שיצא ככה" נאנחתי והשבתי לה "אני יודע" ולקחתי לגימה אחרונה.
שלושתנו עבדנו במשך 5 שעות על פירוק הארגזים, התחלנו מהמטבח ומהארגזים שלי בכדי שאוכל לארגן מזוודה לפנימייה. הזמנו טייק אוואי לצהריים ולאחר מכן העמסנו את המזוודה שלי ונסענו לכיוון טוקיו. כל הנסיעה הרגשתי צמא בגרון, פחדתי והתרגשתי לקראת בית הספר החדש. כשהתקרבנו אליו ראיתי שהוא מאוד גדול, חומת לבנים הקיפה אותו וחזית שער בית הספר היה ממוטות ברזל בצבע ירוק חרק שיחדיו הרכיבו קשת גדולה. מעבר לחומה יצאו כמה עצי ברוש גבוהים ומרשימים, הציפיות שלי לבית הספר זינקו מעלה. ההתרגשות התפזרה לי בכל הגוף, אבא החנה את האוטו ונכנסו פנימה. לא חשבתי שאופתע יותר מזה אבל בית הספר הרבה יותר יפה ומרשים מבפנים, מבני הכיתות היו חדשים וגבוהים וחצר בית הספר הכילה מדשאות ענקיות עם נחל מלאכותי צר שזרם ביניהם.
בית הספר היה ריק מתלמידים, הם בטח סיימו ללמוד כבר. אני ואבא נכנסו לחדר מורים כי לא הצלחנו למצוא את החדר של המנהל, "סליחה איפה המנהל היטורי?יש לי פגישה איתו" אבא שאל, אחת המורות עם שיער ארוך חום גולש וחיוך חינני אמרה "תצא ותיקח ימינה עד סוף המסדרון אתה תראה שלט 'מנהל בית הספר'" אבא הניד את ראשו והשיב "תודה רבה". התקדמנו לאורך המסדרון שלאורכו היו תלויים תמונות סיום של שנות י'ב לאורך השנים. ראיתי בתמונות גם בנות אז הבנתי שזה בית ספר מעורב. עלו לי מחשבות שידעתי שאין מצב שהן קיימות אבל אולי, אולי גם המגורים מעורבים. הגענו לדלת של המנהל אבי דפק עליה שלוש נקישות מהירות. מבפנים בקע קול עבה ומעט צרוד "היכנס". פתחנו את הדלת וראיתי משרד עם ספריות, תמונה של ראש הממשלה ושולחן העבודה היה מעץ מלא בצבע בורדו חום. הוא היה נראה אדם רציני, הוא לבש חליפה וראשו היה מלא בשיער שחור מעורבב עם שיער סיבה על אפו נחו משקפיים מלבניות מאורכות והוא צימצם עיניים לעברנו בכדי לראות טוב יותר. "בואו שבו" נכנסנו פנימה והתיישבתי על הכיסא המרופד "אני מאטסודה וזה בני סורה, רשמתי אותו לבית הספר ולמגורים בפנימייה" קדתי קידה לעברו "נעים להכיר" הוא הינהן ופנה למחשב. חיכינו במשך כמה דקות שיסיים לעבור על הדברים במחשב, "אוקיי כן אני רואה שסורה רשום במערכת, החדר כבר מוכן עבורו אני אקח אתכם לשם".