Let Demian Die – דמיאן? – חלק 3

פקחתי את עיניי באיטיות וראיתי שמישהו שוכב על המיטה השנייה, מצמצתי כמה פעמים כדי לראות יותר בבירור. ראיתי בחור בלונדיני עם שיער גולש עד הכתפיים, צבע עורו נטה לשזוף והוא שיחק עם הקובייה ההונגרית בידו. הרגל יצאה קצת מהמיטה מה שגרם לי להבין שהוא בחור גבוה. התחלתי להתפקס על עצמי וקמתי באטיות למצב ישיבה. שפשפתי את עייני וראיתי שהפנים שלו נראות נאות מפרופיל, היה לו שפתיים עבות וארוכות ואפו היה מושלם! הוא לא היה קצר מידי ולא ארוך מידי, לא קטן מידי ולא בולט מידי. התחלתי להתרגש משומה. "היי" אמרתי לו אבל הוא אפילו לא העיף אליי מבט, הוא המשיך להתעסק בקובייה שלו ולא ענה לי. חשבתי שאולי אמרתי את זה בשקט מידי, אולי אני לא בסדר. "שמי סורה נעים מאוד איך קוראים לך?". ידעתי איך קוראים לו אבל שאלתי כדי לפתח שיחה. הוא שוב לא ענה, עכשיו זה ברור, הוא מתעלם ממני. הרגשתי מובך, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, לא הבנתי מה קורה פה למה הוא מתעלם ממני אנחנו שותפים מעכשיו.

אחרי כמה דקות של לבטים לאיך אני יוצא מהסיטואציה הזאת, החלטתי לאזור אומץ ולגשת אליו.
למעשה הייתי יותר מידי אמיץ ,עמדתי מולו ככה שהסתרתי את האור מהמנורה והפלתי עליו את הצל שלי. "באיזה כיתה אתה?" שאלתי אותו וניסיתי להישמע עם ביטחון. הוא הפסיק לשחק עם הקובייה והזיז את עיניו אליי ,נעץ בי מבט מצמרר. עכשיו כשאני קרוב יותר אני רואה כמה הוא יפה. הוא בטוח מהבנים הפופולארים פה שכל הבנות רוצות. המבט שלו היה רציני וקר, אבל עיניו היו כחול עמוק שאפשר בקלות להישאב בתוכן. הרגשתי הבזק פחד בכל גופי, לקחתי צעד אחורה ככה שהצל שלי כבר לא היה עליו. הוא שוב התעלם וחזר לשחק בקובייה שלו.
עמדתי שם כמו מטומטם, לא ידעתי כבר מה להגיד כדי לפתח איתו שיחה, למה הוא כזה סנוב? הבנתי שאני במצב שלא יכול להיות יותר גרוע, הוא גם ככה לא מדבר איתי. אני פשוט אגיד לו את האמת וזהו, אני לא אנסה להיות נחמד יותר. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לדבר כמה שיותר בקול רציני "טוב, אני לא מבין למה אתה מתעלם ממני, אני חדש ואני לא מכיר פה אף אחד" אגרפתי את ידיי והמשכתי ,"חשבתי שתוכל להראות לי את בית הספר ולהסביר לי קצת עליו" הוא ענה לי במהירות מבלי להסתכל עליי בכלל "אני לא מודיעין". הקול שיצא לו היה עמוק ויפה, אני יודע שהוא מתנהג בצורה מגעילה אבל לא יכולתי לחשוב על קול יותר מתאים מזה למראה שלו. לא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות כדי לתקשר איתו, ברור לי שהוא לא מעוניין בי בחדר ובטח שלא בתור חבר.

חזרתי למיטה והתיישבתי, התחלתי לחשוב אני עושה הלאה. אמרתי לעצמי שמחר אחרי יום הלימודים אני אלך להמנהל היטורי ואבקש ממנו העברה. הסתכלתי על הפלאפון וראיתי שהשעה כבר 7 בערב. כדאי שאתקשר להורים לפני שידאגו. יצאתי מחוץ לחדר, עמדתי במסדרון וחייגתי לאמא, "הלו" היא ענתה לי אחרי שלושה צלצולים. "היי אמא מה שלומך?" שאלתי בקול קצת מבואס, "בסדר מותק, עדיין ממיינים כאן את כל הציוד, מה איתך?". התמהמתי רגע "אני…בסדר". אמא ישר קלטה אותי "מה קרה?" היא שאלה ."לא סתם…השותף לא כל כך נחמד" הרגשתי שאני מתחיל להיחנק, מה, כל כך נפגעתי ממנו? אני לא צריך לשים עליו. אמא התמהמה לרגע עם התשובה שלה ולבסוף אמרה "אל תדאג חמודי זה רק היום הראשון, לאט לאט הכל יסתדר. אתה ילד טוב וחברותי" אמא יודעת איך לעודד אותי, הנהתי ומשכתי באפי כדי שלא ירדו דמעות, הוא לא שווה שאבכה בגללו. "את צודקת…אם המצב איתו ימשיך ככה אני אלך למנהל ואבקש לעבור, הוא בעצמו הציע לי כשהוא הראה לי תחדר." אמא נשמעה מופתעת "למה שהוא יראה לך חדר ויציע לך לעבור?". מיהרתי להסביר "לא לא, פשוט הוא אמר שבמידה ואני לא אסתדר תמיד אפשר להעביר אותי". היא ישר פלטה אנחת הבנה "אה…אוקי נו אתה רואה? אין לך מה לדאוג יהיה בסדר" הנהנתי "נכון אמא" אמרתי בטון מחוייך. סיימתי את השיחה ונכנסתי לחדר.
קפצתי במקומי מבהלה, ראיתי אותו עומד מול הדלת ומביט בי, המבט שלו היה אטום וקר והוא הסתכל לי לתוך העיניים. סגרתי את הדלת באיטיות מאחורי ונעמדתי במקום. דמיאן החל לצעוד לכיווני, ניסיתי לשמור על פנים קפואות למרות כל הפחד שהרגשתי בגוף. דמיאן נעמד קרוב אלי, ההבדלי גובה עכשיו היו בולטים מתמיד, הוא עקף אותי בשני ראשים. "אז מה בוכה לאמא?", נשמתי נעתקה, פאק הוא שמע את כל השיחה. לא הצלחתי לחשוב על מה לענות לו, כשהתחלתי כבר להמציא סיבה דמיאן התקרב אליי בעוד צעד ואני אוטומטית נסוגתי לאחור ונצמדתי לדלת. "יש לך שתי אופציות" הוא אמר בקול עבה ומאיים, ממשיך להסתכל לי לתוך העיניים מבלי להסיט אותם אפילו פעם אחת. "או שאתה עובר חדר, כשכל מה שאתה אומר להיטורי זה שאתה קוקסינל ואתה לא מוציא עליי שום מילה". התחלתי להרגיש רעידות בידיים, לא האמנתי שזה השותף שלי. רחוק שנות אור מכל מה שדמיינתי. דמיאן חייך לנוכח הפחד שהוא הצליח להשליט עליי, כאילו הוא כבר ניצח "או שאתה נשאר פה ואני מבטיח לך, אתה תסבול כל יום". קפאתי במקומי, לא ידעתי איך להגיב לו. אני לא רוצה להתקפל אבל אני לא מכיר אפחד, אני בקושי יודע איפה אני. הוא גם הרבה יותר גדול ממני בגוף. למרות שאני מעדיף לחטוף מכות מאשר להפסיד את הכבוד שלי. פחדתי ממה שיבוא אחר כך. הסקתי מהביטחון שיש לו שהוא בטח שולט בכל העיניינים החברתיים פה. לא רציתי שיחרימו אותי כל כך מהר. יישרתי מבט לעינייו, מנסה להחזיק את הדמעות שלא יראה עוד חולשה עליי, הנהנתי בחיוב. הוא בחן אותי ואז התחיל לחכות את ההינהון שלי בצורה מזלזלת. דמיאן הרים את הקול וצעק "מה אתה מהנהנן?!" עיניי נפקחו לרווחה, מה הוא רוצה ממני? הוא הרים את הטון ואני התכווצתי במקומי "קדימה, תגיד את זה, מה אתה הולך לעשות". הוא כעס כי לא עניתי לו כמו שרצה, רציתי שהסיוט הזה כבר ייגמר. "א…א..אני הולך למנהל איטורי ומ..מבקש לעבור". דמיאן נראה מסופק, מסתכל עליי בהתנשאות, הוא התכופף מעט כשחיוך על פניו ועם ידו הוא סימן לי להמשיך "ו…" הוא אמר, אני עניתי לו אוטומטית "ו…ו…" מנסה להבין מה הוא רוצה שאגיד עד שנפל לי האסימון "ו…אומר לו שאני קוקסינל ושיעביר אותי" בחיים לא הרגשתי כזה מובס ומושפל. דמיאן הזדקף ושם את ידיו על מותניו, חיוך רחב וזדוני נפרש על פניו, אני כבר לא רואה שום דבר יפה בו. הוא הושיט יד לראשי וטפח עליו פעמיים חזק, "כלב טוב" אמר והסתובב למיטה שלו, נשכב שם והמשיך לשחק בקובייה ההונגרית שלו כאילו דבר לא קרה. אני עוד קפאתי במקומי לא ידעתי איך לאכל את מה שקרה עכשיו. איזו השפלה, הרגשתי מרוסק, כל מה שרציתי זה להעלים את היום הזה, את המעבר הזה. הלכתי בצעדים איטיים לכיוון המיטה, הייתי בטראומה ממה שקרה. פחדתי להוריד את הבגדים כדי להחליף לבגדי שינה. נכנסתי ככה לתוך המיטה, כיסיתי את עצמי ושכבתי בתנוחה עוברית עם הגב אליו. הרגשתי שכל גופי מלא בפחד, אני לא רוצה להיות בחדר הזה יותר. דמעות רצו לפרוץ החוצה אבל החזקתי אותם הכי חזק שיכולתי. לא רציתי שישמע שאני בוכה ולתת לו עוד תענוג על חשבוני. משכתי באפי כמה וכמה פעמים, מנסה להחזיק את הדמעות. שמעתי את דמיאן מצחקק לנוכח הקולות שעשיתי. בסוף יצא שעשיתי יותר רעש שניסיתי להחזיק את הדמעות מאשר אם הייתי נותן להן לזלוג, אני פאטתי.