Hunted by the gods – פרק 2

אני צריכה לנשום עמוק ולהירגע, הם סתם עובדים עלי אין לי מה לדאוג. אמרתי לעצמי כמה פעמים עד שנרגעתי וקמתי על רגליי. בחנתי את המקום ואת האנשים בקפידה וברוגע (עד כמה שהצלחתי). "נרגעת?" המורה שאל, עדיין מסרב להסתכל עלי "כן אבל יש לי כמה שאלות, טוב לא כמה, המון שאלות" אמרתי והתיישבתי על שולחן המורה. "אני מוכן להקשיב" הבטתי שוב בתלמידים שכמובן שהתעלמו ממני לגמרי והתחלתי עם מטר השאלות שלי "איפה אנחנו? (ועכשיו ברצינות), למה אני פה? איך הגעתי לפה? למה התלמידים מתנהגים כאילו שזה רגיל שאני פה?" בחנתי את הכיתה ושבעה נערים תפסו את עיני במיוחד, כל אדם שיסתכל על שבעה מהנערים שישבו בכיתה הזאת יכול לומר שהם לא רגילים, יש בהם משהו מיוחד – בלי קשר לזה שהמראה שלהם יותר מדי טוב עד שזה גורם לי להרגיש לא בנוח עם עצמי. "אנחנו על כוכב, טוב זה לא ממש כוכב יותר מקום, בשם פנגיאה ואת פה כי הוא קרא לך, את הגעת לפה דרך שער מכדור הארץ. התלמידים מתנהגים כרגיל כי עד שלא תקבלי אישור ממנו שאת תלמידה במקום הזה הם לא יכולים לראות אותך ולגבי שאר השאלות שלך את תקבלי תשובות לא ממני" הוא אמר לא מפספס אף שאלה. ואו, פשוט ואו אני חושבת שאם זה חלום אז מגיע למוח שלי קרדיט על היצירתיות. 'ואם זה לא חלום?' קול שאל בתוכי ואני עניתי לעצמי בהחלטיות 'אם זה לא חלום אני צריכה לצאת מפה ומהר – אני לא רוצה לבזבז את כל החופש שלי במקום הזה' "מי זה, הוא? שאתם כל הזמן מדברים עליו?" 'אם זה יהיה הכובען המטורף אני אתחרפן' צחקקתי לעצמי. "שלא תעזי להשוות אותי לטיפש הזה" קול עמוק נשמע מאחורי וכשסובבתי את ראשי הכיתה כבר לא הייתה שם אלא אולם גדול עם עמודים משיש לבן ושטיח אדום וארוך שמוביל לכיסא עשוי מזהב לבן שחרוט עליו סמל שלא הכרתי. "התקרבי" הקול אמר וכשצעדתי קדימה הבחנתי באיש בלונדיני מזוקן ושזוף בעל עיניים כחולות וגלימה אדומה כמו של מלכים מתוך ספרי אגדות (מה שגרם לי לחשוד) שהחזיק מוט מוזהב וגדול שבקצהו הייתה חוד חנית גדולה ועל צדו היו חרוטות מילים בשפה שלא הכרתי. "זאוס" המילה התפרצה מפי ללא ידיעתי ואחרי סריקה שנייה ומהירה של האיש (או שעלי לומר האל) הבנתי שמדובר באל היווני זאוס, אל הברק "זאוס, למה אני פה?" שאלתי "אליס, את נשלחת לפה כדאי למלא משימה חשובה שניתנה לך בידי האלים" הוא אמר בקולו העמוק והגדול ואני מיד הבנתי מה קורה פה, אסור לי ליפול לטריק הזה, שנים אני סבלתי ועכשיו שמצבי השתפר אני לא עומדת לחזור לשם אך לפני שהספקתי להגיב הוא המשיך לדבר "המקום הזה הוא המקום שבו האלים חיים – 'פנגיאה'. וזהו בית הספר לאלים. את מהיום אחראית על אל בשם" "אני מסרבת" קטעתי אותו והמשכתי לדבר, לא נותנת לו הזדמנות להמשיך לדבר "תקשיב" התנשפתי ושילבתי את ידי "אני מוכנה לעשות מה שאתה רוצה אבל זה יצטרך לחכות חודש כי ברצינות הגאונות שלך היא להוציא אותי מבית הספר ולתקוע אותי באחד אחר ועוד כשסוף סוף יש לי חופש?!" התעצבנתי ולכמה רגעים שכחתי מול מי אני מדברת " עד שהשנתיים האלה יעברו אין לך דרך לחזור לכדור הארץ" הוא אמר ללא היסוס "זה לא נתון לשיקול דעתך" הוא המשיך. התייאשתי ואמרתי "אם אתה אל אז אתה אמור לדעת אני הכל עלי לא? ובעיקר על זה שאני הבן אדם הכי לא מתאים למשימה" הוא חייך חיוך זדוני ואמר "להפך את האדם המתאים ביותר למשימה"
"גם אם אני אשאר פה במשך שנתיים ואשגיח על האל הזה שלך כשאני אחזור מה המצב בחיים האמתיים שלי יהיה?" שאלתי מיואשת "אל תדאגי אף אחד לא יבחין בחסרונך" לא ידעתי אם הוא ניסה לרדת עלי בזה שהוא הדגיש שאין לי חברים ומשפחה שאכפת להם ממני או שהוא פשוט עשה איזה משהו כדי שלא יבחינו בזה שנעלמתי או שהזמן לא יעבור (כמובן שיש את האפשרות – היותר סבירה – שכל זה חלום אחד גדול) "אז על מי אני עושה בייביסיטר למשך שנתיים?" וויתרתי "אל בשם ליבר וזה כל מה שאת צריכה לדעת, בהצלחה" הוא אמר ודפק עם המוט שלו ברצפה.
אה, שוב החשכה הזאת "יקירתי" קול החתול נשמע והוא שוב הופיע על העץ המוזר "היי חתול אתה יודע איך יוצאים מהמקום הזה?" "אנחנו מתראים בשנית יקירתי אך אינני יודע את התשובה לשאלתך" הוא אמר נעלם מענף לענף "כך ניחשתי" אמרתי בחיוך עצוב "היי חתול? אתה לא בודד בחשיכה הזאת?" שאלתי והוא רק חייך חיוך גדול ונעלם וכך גם נעלמה החשיכה. שוב ישבתי על שולחן המורה בעל השיער הלבן והקצוץ והחליפה הכחולה "היי, תות יש פה מישהי" אחד התלמידים אמר "או אז אני רואה שפגשת את זאוס" "כן" אמרתי בחיוך לא שמחה להיזכר באל העוקצני והמעצבן. תות סגר בפתאומיות את הספר עב הקרס שהחזיק בידו והפסיק לרשום על הלוח "טוב כולם זאת אליס השמרטפית החדשה של ליבר ומהיום היא תלמד בכיתה שלנו " ברגש שתות, המורה, הציג אותי עיני שבעת הנערים שלכדו את עיני שינו את צבעם לצבע אדום "אני יודע שהיא עדיין בת אנוש אבל תנסו לשלוט בעצמכם" הוא הוסיף במהירות "מה זאת אומרת עדיין?" שאלתי מבולבלת "בכל אופן מישהו יודע איפה ליבר?" הוא התעלם ממני "מבריז" אחד מהתלמידים אמר "לא שאתה צריך להיות מופתע" אמר אחר ותות נראה על סף עצבים – מה שהפחיד אותי בגלל שהייתי האדם הכי קרוב אליו "אליס לכי תחפשי אותו" "א.. אין בעיה אבל איך הוא נראה?" שאלתי מתחילה לשחק את תפקיד הבייביסיטר לשנתיים הקרובות "רק תסתובבי באזור ותקראי בשם שלו אני בטוח שהוא יבוא אלייך" הוא אמר ויצאתי מהכיתה המוזרה מתחילה בחיפושים אחר האל המוזר. "ליבר!" צעקתי כשאני מסתובבת בין המסדרונות. "ליבר!" צעקתי כשעברתי דרך המסדרון בעל עמודים משיש שהוביל לחצר. "ליב!…" "אין צורך לצעוק" נער שעל שיער שחור עור חיוור ועיניים אדומות אמר כשהוא מתקרב אלי בחיוך מוזר "אתה ליבר?" "את צריכה ממני משהו?" הוא התקרב עוד יותר אלי "כן, תחזור אתי לשיעור של תות" אמרתי מכוננת לחזור את ידו נשענה על עמוד וחסמה את דרכי, הסתובבתי והבטתי בו בעיניים ריקות "מה אתה עושה?" "שנה שלמה לא הייתי ליד בן אנוש חי, את יודעת איך זה, הרעב מתפתח עם הזמן" "אז…. אלים אוכלים בני אדם?" הבטתי בעיניו בפנים חסרות הבעה "משהו כזה… את עומדת לצרוח?" הוא צחק "לא, כי אין לי על מה, אתה מוזמן לעשות מה שאתה רוצה" אמרתי והפשלתי את שרוולי, מגישה לו אותו "את צוחקת? טוב נו מה אכפת לי?" הוא אמר ולפני שעשה משהו צעקתי "מה אתה מפגר?!" שלחתי את רגלי במהירות מאחורי רגלו והעפתי אותו אחורה בזמן שהתחמקתי מאחיזתו "מי אתה חושב שאתה?! עושה מה שאתה רוצה! אתה אמור להיות אל לא?!" הרגעתי את עצמי ואמרתי "קדימה בוא אנחנו צריכים ללכת לכיתה" אמרתי ובזאת התחלתי את חיי השמרטפות החדשים שלי.