משפחה ~פרק 25~

עזבתי אותם. לא הלכתי אחריהם. הלכתי לאותו מקום בו דיברתי עם קורטני. זכרתי שהיה יער באותו אזור. כשהגעתי למקום ראיתי את היער. ניכנסתי לתוכו. לא היה לי אכפת אם אני אלך לאיבוד. רציתי לעזוב את העולם הזה בהקדם.ניכנסתי לתוכו רק שתי דקות הליכה בתוכו. עצרתי .התיישבתי על הקרקע המכוסה בשלג, כופפתי את רגלי למול פני,חיבקתי אותן,ונתתי לדמעותי לרדת.הרגשתי שאני נרדמת.וכך עשיתי.כי ברגע שפקחתי את עיניי,ראיתי את החשכה עוטפת אותי,ואור הירח עובר מעלי. רעדתי קצת,ודמעותי קפאו.לא רציתי לחיות על העולם הזה יותר. אני רוצה לעזוב את המקום הזה לתמיד.ולא לחזור לעולם.
~נקודת המבט של מייק~
עמדתי ליד החדר שליל הייתה בו,הולך סחור סחור.אני בחיים שלי לא אסלח לקטיה.בחיים. "מייק תירגע כבר"אמר איאן בעייפות. "איך אני יכול להרגע?היא שוכבת שמה מחו-"התחלתי בזעם אך גריי קטע אותו."היא תיהיה בסדר.היא לא נפגע קשה כדי למות תוך כמה דקות"אמר גריי באדישות."אני לא צריך שתפתח לי תקוות לשווא"אמרתי בזלזול והפנתי לו את גבו. "אתה אומר את זה כאילו אתה לא רוצה שהיא תחייה.אני רופא,אני יודע מה אני אומר"אמר גריי עייף בדיוק כמו כולם. עבר זמן רב מאז שליל בחדר ניתוחים. כבר ערב,והיא רק נפגע בצהריים.ידעתי שעשיתי טעות ברגע שהקשבתי לאדמונד ולאחרים. פתאום קורטני באה רצה בדאגה אלינו,לא הבנתי איפה היא הייתה כל הזמן הזה."אתה חתיכת אידיוט מפגר"אמרה ישר בכוונה אלי והתקדמה כך שפנייה היו מול פניי."מה?"שאלתי כועס ומבולבל. מה כבר עשיתי לה? "בגללך!בגללך קטיה נעלמה!"אמרה וזעם התפשט בכל עינייה.והצביע עלי אצבע מורה."לא תהיתם איפה הייתי לעזעזל?"שאלה אותם עדיין עם הזעם בעינייה.אך כולם רק אז הבינו מה קרה."אני חיפשתי אותה.בכל פינה אפשרית.היא לא הייתה בבית המלון,אז חיפשתי אותה בחוץ.אפילו בגבעה שהיינו על!אבל היא לא הייתה בשום מקום!"צעקה עלי כשדמעות עלו בעינייה."לאוֱן!לפחות אתה!אתה הייתה צריך לשם לב שהיא נעלמה כמוני!היא נעלמה.ויכולה להיות עכשיו מתה!"צעקה על לאונרד כשדמעות יורדות מעינייה.ואז חזרה להסתכל עלי עם העיניים הדומעות,והזעם בעינייה."והכל בגללך!לא יכולת לעבור את זה בשקט בלי להאשים מישהו! לא יכולת פשוט לקבל את המצב שזו הייתה תאונה!היא עכשיו אוכלת את עצמה מאשמה ויושבת בוכה במקום נטוש וקפוא!אולי מתה כבר בגלל שאתה דחפת לה לראש שהיא אשמה בהכל!" צעקה עלי את כל קולה שהיה עוד,עד שהיא התחילה לאבד אותו. רק עכשיו הבנתי מה עשיתי. "עכשיו אתה מבין למה אתה צריך להקשיב לנו?!למה גריי ואדמונד,ובכלל למה כולנו התערבנו כדי להרגע אותך?!כדי שתסתום את הפה ולא תגרום לרגשות האשם שלה לגדול!"צעקה עלי והלכה משמה."אתה לא מקשיב כנראה.וגם לא חושב"אמר איאן וקם ממקומו גם."כשמישהו עשה מעשה שלא רצה לעשות, לא צועקים עליו שהוא אשם.צריך לעודד אותו בכך שהוא לא עשה דבר.כדי שאשמה לא תאכל אותו חיי"אמר והלך אחרי קורטני. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי זעם בעינייו של איאן. הלכו עוד כמה.רק אליס נשארה איתי."לך.אני אשאר איתה. לפחות תבקש מימנה סליחה"אמרה בטון מאוד עצוב.ישר יצאתי בריצה מהמבנה.ראיתי שכולם כבר התפזרו.ניסיתי לחשוב איפה אני אמצע אותה.וניזכרתי. כשהיא הייתה עצבנית היא עלתה לגבעה. ישר רצתי לגבעה הזו.כשהגעתי אליה אכזבה עברה בכל גופי.היא לא הייתה כאן.אך שמעתי קולות מהיער.לא ידעתי מה יהיה שמה, אך בכל זאת התקדמתי אל הקולות. ראיתי את אור הירח המלא מאיר על אזור ביער, כשהקולות חזקו.אלו היו קולות בכי.קטיה. מהר התקדמתי לעבר הקולות.כשהגעתי למקום,ראיתי את קטיה יושבת עם ראש מורכן, ושמעתי מימנה קולות בכי נוראים.היא צרחה וקיללה את חייה ואת גורלה.לא יכולתי להאמין שגרמתי לה לזה.לא יכולתי להאמין שגרמתי כל הרבה סבל לאדם אחד.רק מלראות אותה ככה,גרם לנשמתי להיעצר,וללבי לפעום ולגרום לו להיות כבד פי 10 מימה שתמיד היה. התקדמתי באיטיות אל קטיה. כשעמדתי מולה,היא הצליחה להרגע,ורק ללחוש לעצמה דברים. "אני מצטער"אמרתי,וישר התכופפתי אליה וחיבקתי אותה בצוואר. "מייק?"שאלה בקול רועד מדמעות וקור. "אני מצטער, לא חשבתי כשדיברתי,אני לא רציתי לגרום לזה לקרות"אמרתי והדקתי את אחיזתי.היא הסתובבה אלי במלואה,וטמנה את ראשה בכתפי."אני מצטערת" אמרתי בלחש."את לא אשמה.את לא אשמה"אמרתי שוב ושוב בלחש.כדי שהיא תצליח גם להכניס את זה לראש."אני מצטער"אמרתי שוב.הרגשתי שדמעותיה יורדות מחדש,גופה מתחמם,ומרפה מכל תחושתו. היא נירגעה.היא נרדמה.