broken promise

הבטחת שתמיד תהיה פה,תמיד לצידי,הבטחת שתישאר איתי.
הבטחת שתאהב אותי לנצח,שתדע להתמודד עם חוסר הביטחון שלי עם הפגמים שלי ועם כל הדברים שהופכים אותי למי שאני. אבל עזבת והשארת בלבי חור שלעולם לא יוכל להתמלא.
חשבתי שנשאר "אנחנו" לעד,אבל ידעתי עמוק בלב שזה יגמר בקרוב.
ניערתי את המחשבה הזו מראשי והיא המשיכה לנקר בראשי ולהעלות בי ספקות.
לא חשבתי שזה יגמר כל כך מהר,וכשאמרתי לי את המילים הבודדות,מלאות המשמעות,הכואבות,הצורבות,המכאיבות:"זה נגמר",הרגשתי כאילו לקחת את לבי ושברת אותו לרסיסים,כאילו העולם חרב ולא נשאר לי יותר בשביל מה לחיות.
אבל אני עדיין פה,מתמודדת,ועם כל יום שעובר הכאב צורב יותר,אבל הכי קשה זה לעבור לידך ברחוב או בבית הספר ולקבל את משב הרוח המקפיא זה לפנים,שמקפיא את גופי וגורם לי לחולשה בכל הגוף,משב הרוח שאומר:"חזרנו להיות זרים". אני רואה אותך במסדרון ואנחנו חולפים זה על גבי זה מבלי להניד עפעף מבלי להגיד ולו מילה אחת המרמזת על כך שעדיין אכפת לנו זה מזה. כנראה שהתגברת,שעבר לך,שאתה יכול לשכוח בקלות את כל הזמן שהיינו יחד. ובשנייה שאמרת לי שזה נגמר ביננו בכיתי מבפנים ומבחוץ שמרתי על קור רוח,לא הזלתי דמעה,והלכתי משם. בשנייה שהסתובבתי התחלתי לבכות חרישית כשאני מודעת היטב לעובדה שאתה עדיין עומד שם עם המבט האטום שבעיניך,נושך את שפתיך הרכות,מעיף עוד מבט לאחור והולך באטיות כשאתה שורק מנגינה עצובה ותוחב את ידיך לכיסים,אותן ידיים שהיו מגוננות עלי ושומרות עלי ונוסכות בי תחושת ביטחון. מאות רגעים של שנינו יחד עוברים במוחי בכל פעם שאני רואה אותך צוחק או מחייך או סתם מתופף על השולחן שלנו מחובקים,נושקים זה לזה,ואפילו סתם יושבים על הספה בבית שלך ורואים סרט. כל שנייה אתך,היא שנייה שאני נוצרת לנצח,שנייה שבה לבי פעם בחוזקה וחיוך גדול היה מרוח על פני. הרגשתי בת מזל,ועכשיו? נשארו לי רק הזיכרונות.