מה שנותר ממנו

לשאוף.
לנשוף.
לשאוף.
לנשוף.
לשאוף חזק, חזק מאוד. לשאוף עמוק עמוק, ככל האפשרי.
ואז לנשוף את האוויר במהרה, כדי להספיק לשאוף שוב, וליהנות מהתחושה כמה שיותר, לנצל את טיפת הזמן שעוד נותר.
למלא את כל ריאותיי, בריח הנעים, המענג להפליא, שלו.
הריח המשכר, הממכר והצלול.
ריח עדין, ומעט לימוני, החודר ומתפשט בכל עורק, נים, ווריד בגופי.
הצורך העז לקבל ממנו עוד ועוד מתפשט בגוף, מתחזק וגובר כל שנייה.
כמו הזרקת הרואין, כמו אוויר לנשימה.
אני מרגישה כל כך בטוחה כאן, עטופה בזרועותיו.
גופו נוקשה וחסון, ועם זאת רך, נעים וחלק.
הבל פיו חם, מדגדג את לחיי.
דמעה, זולגת מעינו החומה, יורדת במורד פניו.
פתאום, ללא מודעות ושליטה, דמעה עגלגלה וגדולה מבצבצת מזווית עיני, מושכת אחריה עוד דמעות רבות.
רק עכשיו, אני מתחילה להכיר בעובדה.
שאני מאוהבת בו.
קשות.
אני גם יודעת שזה הדדי, בטוחה בכך.
ושאני לא יכולה לשרוד בלעדיו, אפילו לא דקה, או שניה.
כך, חולקים את חום גופינו זה לזו, ישבנו מחובקים על מיטתו הרכה זמן רב. יותר ממה שהיינו צריכים.
לבסוף, באי רצון, הוא התנתק ממני ונעמד, מבטו רציני.
העליתי את מבטי חזרה אליו, עיניי מתחננות לעוד, אך הוא הניד את ראשו בשלילה ובעצב.
אלוהים, הוא כל כך יפה.
שיערו שטני, עיניו חומות, עצמות לחייו בולטות מעט.
שפתיו רכות ועדינות, שיניו לבנות, צחות כשלג.
גופו שרירי ושזוף, קימוריו מושלמים.
את התמונה הזו אנצור בזיכרוני לעולמי עולמים, לנצח.
"את יודעת שאני עושה את זה בשבילך, כדי להגן עלייך. אני לא ראוי לך, מגיע לך הרבה יותר.
אמה, אני אוהב אותך כל כך.."

~אז איך, לעזאזל, אתה עושה לי את זה?! איך אתה מסוגל?!~

כל כך רציתי לצעוק לו את זה, לבעוט, לצרוח, להשתולל.
אבל פשוט לא יכולתי.
הרגשתי איך, בתחושה שאינה רצונית, המוח סותם את פי.
אז המשכתי לשבת שם, ללא הבעה, בלי לומר מילה.
נתתי למפל הדמעות להמשיך לזרום, חזק יותר מאי פעם, בזמן שהוא לקח את המזוודה, פתח את הדלת ופשוט..
פשוט יצא.