סיפור אהבה עצוב.1 מתוך2

"את לא יכולה ככה, את לא קולטת?!" הוא צעק עליי, ואני, עומדת בקצה המסדרון האפל של בית הספר אוקפילד המפורסם.
דמעות. דמעות. הפעם הראשונה שראיתי דמעות אמיתיות, דמעות תסכול וכעס, ותו לא על פניו היפות. אפו הישר והקטן התקמט בקצוו, שיערי הבלונדיני הארוך למדי, שהגיע קצת מעבר לקו הסנטר, היה ישר וחלק. ונמשים. עירבוביה של נמשים תקפו את פניו היפות ממילא. עייניו היו כחולות וקרות. שהקיפאו אותי כול פעם מחדש.
" לא אני לא" אמרתי, כבר גם אני בוכה. הכול נראה אפל יותר, חזק יותר. הוא התחיל להתקרב אליי, הוא עזב את החלון והתקרב אליי. נדחקתי יותר לפינה.
"את לא מבינה שזה לא אפשרי?" הוא עבר באצבעו על סנטרי, מסתכל עליי בגיחוך.
"אתה מרושע ג'וש" מלמלתי. מפחדת.
הפינה הפכה להיות יותר צרה ועמוקה, רציתי להיכנס לכול חריץ מיקרו סקופי בקיר הלבנים.
" אני יודע" הוא התרחק. השמש האירה מעט את פניו. עייניו הכחולות התחילו להפוך לחמות יותר, חלק מנמשיו כאילו נעלמו, והוא נראה עייף יותר.
"מה קרה?" חיבקתי את כתפיו ברפלקס, כי הייתה לי הרגשה שהוא הולך להתמוטט.
"תודה" הוא מלמל קצרות ונפל על הרצפה. התחלתי לגרור אותו בעלה המדרגות, והוא לא היה כזה כבד, אחרי הכול הוא קטן ממני. בכמה שנים… אני חושבת. אני לא יודעת. אוף! כאב הראש שיגע אותי.
העלתי אותו לכיתה, ושפכתי עליו כמות קטנה של מים, שיתעורר כבר. פחד הציף אותי. צמרור קטן שהפקיא אותי. ג'וש פקח את עייניו, וחייך קצת. נאנחתי הקלה. עזרתי לו לקום. עמדו כול כך קרובים אחד אל השני. יכולתי להרגיש את נשימותיו על שיערי. יכולתי לראות חיוכו בבירור, יכולתי לראות את עייניו הכחולות שהיו חמות. מאז ומתמיד הם היו חמות, מאז ומתמיד הן לא היו אמורות להקיפא אותי. חיבקתי אותו. תחילה הוא הופתע. הרגשתי את ראשו שהסתובב, כאילו הוא מפחד שמישהו יראה אותו מחבק ילדה שגדולה ממנו.
שמעתי אותו נושם בכבדות. כאילו להחזיר לי חיבוק זה כול כך קשה. זה אסור. זה חטא.
לפני שעזבתי אותו, ולבשתי פנים נעלבות. סמוקות. הוא חיבק אותי חזרה ונשק אל שיערי. שיערי החום והחסר גוון, שיערי שהיה אחד השיערות הכי משעמים בתבל.
"זה בסדר מצידך?" שאלתי ברוב טימטומי. מרגישה בגן עדן. הוא הרים את ראשי עליו באצבעו עייניו נצצו מדמעות עצב.
"אני יודע עלייך הכול" מלמל ונשק לשפתיי. לזה לא הייתי מוכנה. ולזה אל יכולתי להסכים. אם כול הכבוד שלי. שבאותו הרגע נרמס, התנשקתי עם בן שקטן ממני, בכמה שנים. בעצם. אכן הסכמתי. הנשיקה המשיכה.
התנתקתי ממנו ברגע שהרגשתי שהוא מתחיל להרגע.
"לא אמרת שיש לך חברה?" שאלתי, בלעג מוסתר. ובעלבון פחות מוסתר.
"מה קרה?" שאל.
"עוף לי מהעיינים." הייתי מתוסכלת כול כך! הדמעות נחתו אחת אחרי השנייה.
הוא יצא מהכיתה. מסתכל, שלא יראו.
"אני אוהב אותך" מלמל.
לא שמעתי. ידעתי, אבל אל שמעתי. האוזן פיספסה בכוונה.
"מה?" שאלתי.
"אני אוהב אותך!!!!!" צרח.
נפלתי. מרוב עוצמת קולו. הוא גם היה איתי במקהלה והוא היה סופרן, החלונות נשברו. וחברה שלו עלתה אל הכיתה.
* * *