6 חודשים.

6 חודשים.
6 חודשים ו5 ימים עד שהיא חזרה עלי. פלאפון כשאני בשירותים. בהיתי בצג ולא עניתי.
נזכרה בי? התגעגעה עלי? או שהיא מחפשת שוב כלב חדש שהיא תזיז בכול העיר לפי החליל שלה…? יצאתי מהשירותים. נשכבתי על הספה ובהיתי על הפלאפון הכבוי כעת.
למה זה קרה לי? לנפש שלי? ככה מסיימים קשר של כיף,שמחה ואהבה? היא לא הייתה צריכה לעשות את זה…לא בוגדים. זה היה הכלל היחיד שלי כשהיא הציעה לי אחרי חודש היכרות,מול המטוס הזה של אל על בפריז.
והיא הסכימה ושברה את זה.
זרקתי את הטלפון לשולחן הקרוב,נשכבתי על הצד…הזיכרונות עולים מנגד רצוני.

"מה עשית?!?!?!" צרחתי עליה אחרי דקת דומייה.
"נו אמרתי שאני מצטערת! זה קרה בטעות!"
"לירז…בטעות זה אם זה נגד רצונך. בטעות זה אם היינו פרודים.את שתית והתקשרת אליו…אל תדברי איתי." אני הולך אחורה,מפנה את הגב אליה והולך בזעם עמום הביתה. כול הכוח שלי…אזל. ברחתי מהפסיכית הזאת.
אבל מי אמר שפסיכיות עוזבות אותך?

סמס. הסתכלתי על הנייד. שוקל אם לקחת או לא.
לקחתי.
מוריד את הצג למטה. לירז:
"תקשיב,אני לא יודעת מה קורה איתך. אבל אני רוצה לחזור. אני מודה שטעיתי,אבל בבקשה…תחזור עלי. אתה חייב. רק אני יכולה לאהוב אותך כמו שמגיע לך .אני מכירה אותך יותר טוב מכול אחד אחר….
תחזור אלי. מחכה לך."

אני לא מאמין… 6 חודשים ו5 ימים אני מנסה להתגבר אליה.ולא מצליח. אני סופר את הימים מאז הפרידה המכאיבה הזאת. כול דבר קטן מזכיר אותה….ופתאום ההודעה הזאת.
הוא זרק אותה? היא זרקה אותו? לא אכפת לי.אבל אני לא בובה במשחק שלה יותר .
החלטתי לצלצל.
על הצלצול הראשון ענתה.
"גיל!!! יו התגעגעתי אלייך נשמה שלי!!! אתה לא מב…"
"תקשיבי טוב פסיכית." דיברתי איטי,ברור ושוטף.כאילו אני נואם "אל תתקשרי אלי יותר בחיים,אל תסמסי לי ואל תקיימי איתי שום אינטראקציה! את חתיכת אדם מפוקפק, ומה שאת עשית לי אני לא אשכח בחיים! בנימה זו,אני הולך לישון. להתראות."

לא ניתקתי.שתיקה.
"לא התגעגעת אלי?" בקול קטן.
רציתי להגיד לה שאני שומר את כול המתנות שנתנה לי.שאני זוכר כול תמונה שלה בנייד שלי בעל פה.שאני חולם עליה כול לילה.
אבל זה לא צודק,והיא לא תשחק בי.

"לא.בהצלחה בהמשך הדרך" וניתקתי.
לאחר רגע של שקט ממני זרקתי את הפלאפון על הרצפה בכעס.הוא נשבר.וגם אני.בכיתי.היא כבר לא שלי.
וזה לטובה.