365 ימים של אהבה

דני מביט בי במבט של כלב כשהוא אומר "אני מצטער, אני מבטיח שזה לא יקרה יותר". זה נראה בדיוק כמו סרט בשידור חוזר. אין חדש תחת השמש.
אני לא עונה לו. אין לי מה להגיד לו.
אני נושכת את השפתיים, קמה מהספה ומפנה את הכלים מהשולחן.
בפעמים הקודמות שזה קרה הייתי נכנסת להיסטריה,בוכה, לא אוכלת אבל עכשיו התרגלתי. לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.
הבנתי שאם אני רוצה להישאר שפויה אני צריכה להתנתק.
דני קם אחרי.
האדישות שלי הרגה אותו.
הוא רגיל שאני עושה מזה סיפור גדול בבית.
הוא מחבק אותי מאחורה כשאני שוטפת כלים. אני מרגישה שהפסטה עולה לי. "אתה יודע שזה תורך לשטוף כלים?"
"אני יודע" הוא נצמד אלי חזק יותר עד שאני מרגישה את זקפתו.
אני מתנתקת ממנו "אז בוא תשטוף"
הוא נשאר עומד ליד הכיור מביט בי בחוסר אונים שאני הולכת למרפסת.
התיישבתי על הנדנדה הישנה ועישנתי סיגריה. ואז עוד אחת. והחזקתי את עצמי לא לעשן עוד אחת. דני כועס שאני לוקחת לו סיגריות.
אני מחבקת את רגלי בחוזקה ומשעינה את ראשי עליהם.
אני יודעת שאני לא כזאת חכמה.
לא עברתי את 500 בפסיכומטרי, לא הלכתי ללמוד באוניברסיטה כמו שהבטחתי לאימא ולא הגשמתי את החלום שלי להיות רופאה.
אבל יש משהו שאני כן יודעת. אני יודעת ש365 ימים של אהבה הם לא משהו שזורקים לפח בגלל 10 כאפות קטנות.
דני יוצא למרפסת ומביט בבדלי הסיגריות.
אני עוצמת את העיניים. 11.