לעולם היא תהיה אצלי בלב , במקום ההוא ששמור רק לה , בשטח האסור לכניסה , רק היא והזיכרונות שלי עלייה , רק היא והחלל הריק שהיא השאירה בי :/

עננים כבדים כיסו את השמיים והגשם ירד בחוזקה מוחק כל זכר וזיכרון ,
שוטף הכל ,
יורד ויורד ללא לאוט ולא משאיר שום ספק שזה אכן הסוף ,
הסוף של הקיץ המופלא הזה ,
הסוף של אהבה פורחת ,
הסוף של תקווה בת שנים ,
הסוף של כל מה שהיה יכול להתאים לההגדרה "אהבה" ,
"צפוי גשם חזק ," אמרה סבתא לינדה שנהגה לחשוב שהיא חוזה את העתיד כשבעצם היא בסך הכל חזתה את ההווה ,סבתא לינדה המשיכה לסרוג את הסוודר הכחול שהיא סרגה לנינה – נאור – והתעלמה מהטיפות החזקות שהותחו כנגד החלון בחוזקה ,
ברק וישר אח"כ רעם ,הכל נראה כ"כ חשוך ומפחיד ,
מפחיד להיות בלעדייה ,
מפחיד לחשוב שהכל פשוט נגמר ככה ,
הגשם פשוט לא הפסיק לרדת ,
לפעמיים נרגע קצת אבל לא פסק ,
הוא פשוט ירד וירד ,
ולא השאיר שום מקום למחשבות חיוביות ,
ירד וטופף על החלון ,
ירד והשקע את האדמה הצחיחה ,
ירד וגרם להרגשה כאובה ,
"נו מה אמרתי לך ? יורד גשם או לא ? ! " סבתא לינדה קראה בניצחון וניגשה לחלון לצפות בגשם שבחוץ ,"כן סבתא יורד ועוד איך יורד ,
" נאנחתי בעצבות ,
סבתא לינדה לא וויתרה והמשיכה לקשקש על החיזיון שהיה לה בזמן שהיא נימנמה על הכורסא ,
עוד ברק הבזיק את השמים המעוננים והאיר את החצר ,
הרעם בא ישר אחריו והקפיץ את סבתא לינדה היא מיהרה למטבח ומילמלה משהו על החתול הארור הזה שבטח שוב קפץ על השיש ,
אני רק נאנחתי ועצמתי את עייני ,
זכרתי כל דבר עלייה ,
החל מהחיוך המקסים ועד לקצוות שערה השחור והארוך .
זכרתי כל משפט שלה ,כל נשיקה ,
כל מקום בו בילינו ביחד וכל דבר שהיא איי פעם אמרה ,
רציתי לשכוח ,
צפיתי בגשם היורד ותיעבתי את אותו הרגע ,
שנאתי את החורף כמו שלא שנאתי אותו מעולם ,
שנאתי לחשוב ששוב היא הלכה ,
ששוב אני אהיה לבד ,
ששוב אעצור את הדמעות מלרדת ואחשוב עלייה לשעות ,
ששוב אדמיין את שערה השחור מתנפנף אחרייה ואדמיין את עינייה הכחולות צוחקות אליי ,
אדמיין ולא אראה ,
היא כבר איננה וזה סופי ,
הפעם , היא לא תחזור .
סגרתי את עייני בחוזקה ,סבתי הפתיעה אותי מאחור-"יניב יקירי קרה משהו ?" שאלה וקולה היה מודאג ,"לא ," אמרתי והפנתי לה את גבי ,
"ואני חושבת שכן ," אמרה סבתי החכמה והניחה יד דקיקה ומקומטת על כתפי ולאט ובעדינות סובבה אותי אלייה .
"היא תמיד תהיה פה." היא אמרה לי והצמידה אצבע מקומטת לחזי ,
אהבתי אותה באותם רגעים ,
אותם רגעים מועטים שהיא היית חוזרת לעצמה ,
אותם רגעים שהיא היית כאילו קוראת מחשבות ומבינה כל אחד ,
אותם רגעים של צלילות שהיא יכלה להסתכל עליי ולדעת מה עובר עליי ,
לא יכלתי לחייך כי ידעתי שהפעם בניגוד לכל שאר הפעמים היא טועה ,
חשתי מועקה בחזה בכל פעם שנזכרתי בעינייה הצוחקות ובגופה הקטן והרזה ,
ידעתי שהיא לא תצא מראשי ידעתי שלא אוכל לשכוח אותה לתמיד ,
אבל ניסיתי ,וניסיתי בכל כוחי !
סבתי התיישבה והמשיכה לסרוג במהירות מרחיקה את הסוודר מהישג ידו של באני החתול הזקן [שללא ספק לא יכל היה לקפוץ על שום שיש גם אם היה רוצה בכך] כדי שלא יוכל לתפוס בוא ולהרסו ,
'כאילו שהיה עושה דבר כזה,' חשבתי לעצמי והמשכתי להתעלם מנכוחתה של סבתי שהיית ללא ספק מטורללת וחכמה .'למה זה קרה לי ? ' שאלתי את עצמי בראשי חש לראשונה בחיי רחמים עצמיים כה חזקים שאם הם ההיו חדים הם יכלו לחתוך בי חתכים ארוכים ומדממים המשאירים צלקות .
פניתי לחדר האחורי בדירתה הקטנה של סבתי ,
אותו חדר שבו ביליתי שעות איתה ,
אותו חדר שקירותיו מכוסים בתמונות מהעבר ,
עבר רחוק וקרוב ,
עבר שלא יחזור !
היה טעות לעזוב את הסלון המואר ומחומם וללכת לחדר החשוך והקר .
זה כאילו המחיש את ההרגשה שלי .
לפתע הבנתי שאני מרגיש ריק בלעדייה …
כמו בית ללא דיירים , כמו גינה ללא צמחייה , כמו מקרר ללא אוכל ..
צנחתי על מיטתי סוגר עיניים בחוזקה ומנסה לתפוס את אותם טיפות ארורות שנוטות לזלוג מעיניי ללא רשותי .אבל הם ירדו , וירדו . .
כמו הגשם בחוץ .
זולגות על הלחי מלוחות וכואבות .
זולגות לכרית ונספגות .
זולגות וזולגות ללא מעצור ,
נותנות הרגשה של השלמה עם הסוף.
של יאוש טוטלי .
של אכזבה וכאב – כאב אינסופי , כאב שיכול לקרוע אותך לגזרים , כאב שיכול לנגוס בך מבפנים ,
כאב של אש לוהטת , כאב של דקירות ישר בבטן . .
גל של כאב מכל הסוגים הכי גרועים שטף אותי כמו גלים ביום של גשם סוער ..
כנראה ידעתי תמיד בתת מודע שהיא יותר מידי טובה בשבילי .
אבל שום דבר בעולם לא הכין אותי לעזיבתה .שום דבר …
צנחתי על המיטה ועצמתי את עיינים .
לא יכולתי להירדם הגשם היה חזק מידי ,
הם דפקו על חלוני בחוזקה כאילו מבקשים להכנס ,
להכנס ולשתוף אותי מאותו רגש ,
להכנס ולשנות הכל ,
להכנס ולגרום לה לחזור ,
לחזור לכל מה שהיה ,
אבל זה היה עוד פנטזייה שלי ,
עוד חלום שלא יכול להתגשם ,
עוד תקווה שקל לנפצה ,
שנאתי לזכור אותה ולדעת שהיא כבר נחלת העבר ..
תקראו לי נמושה , תינוק ואפילו רכרוכי . . אבל אהבתי אותה . .
את המלאך ההיא . .
את החיוך שלה בבוקר כששנינו קמים מכורבלים עם ריח של בוקר נודף מהפה .
אהבתי את דיבורי הלהט שלה כאשר רצתה להבהיר נקודה מסויימת ואת המבט שהיית תוקעת בי כשהיית מבינה שלא הקשבתי לה אלה בהיתי בה בעונג .
אהבתי את ריח השיער שלה , ואת הדרך שבה היית קולעת אותו לצמה ארוכה ארוכה וצמודה .
אהבתי אפילו את הדברים הטיפשיים שעשתה , כמו לרוץ בממטרות צוחקת כמו ילדה קטנה שגילתה את הבריכה לראשונה או איך שלפעמיים היא היית פולטת דיבורי טימטום כאלה שכל אחד אחר היה תופס את רגליו ובורח מהילדה האטומה הזאת , אבל אני אהבתי אותם . .
הם נתנו סיבה לצחוק ולתת לה חיבוק חזק שיעביר אלייה את תחושותיי . .
רק מהמחשבות על זה עובר לי צמרמורות בגוף . .
הקיר שמול חלון חדרי הואר לפתע באור ברק צהוב והרעם בא בעקבותיו .
עצמתי את עיניי וחשבתי על היום הראשון שנפגשנו , זה היה בכיתה ט' , הייתי התלמיד החדש , הלא מתאים .
אני גרתי בירושלים עם האבא האלכוהוליסט שלי ואישתו ההרה תמיד והסתובבתי עם ערסים מצויים . .
סגנון לבושי היה טרנינגים למינהם וכובעי נייק , וכמובן כמו כל חברי, היה לי נטייה לדיבור בקול רם ולקללות.
אבי שלח אותי לפנימייה מכיוון שלא היה לו צורך בנער מתבגר שיתחרה איתו על מי יהיה יותר בעייתי ,
ומי יעשה יותר רעש או תחרות של מי ישתה יותר בלילה אחד . .
ולתמהוני הרבה הייתי לא רק חדש ולא מבין בכללי החברה שהיו שם אלא גם ילד שלא רצו להתחבר אליו . .
חודשיים של סבל עברו עליי עד שהבנתי איך זה הולך ,
התחברתי עם כמה מהילדים והתחלתי לחייך יותר , לדבר , להשתתף ואז התחלתי לצאת עם אחת בשם שרון שהיום היא פריקית מסוממת , אבל אז היא היית מושכת וקלה להשגה בטירוף .שרון אהבה את הסטייל שבאתי איתו , זה היה סוג של באד בוי כביכול .
יום אחד ישבנו אצלה בחדר מתנשקים ללא הרף ולפתע הדלת נפתחת ואיזה 8 בחורות צווחניות לבושות במינים שמלות וחולצות פרחוניות נדחפו פנימה בקריאות "מזל טוב " קולניות וזריקת בלונים מנופחים צבעוניים ובין לבין ניירות .
לקח לי כמה שניות להתעשת והבטתי בהפתעה בשרון שכבר לא התרכזה כל כולה בי ובלשון שלי .
הרגשתי שוב מנודה , לא קשור .
חיבוקים נשיקות , צווחות שימחה .
שרון לא הסתכלה לעברי אפילו .
קמתי ויצאתי לגינה שלה מוציא סיגריה ומחליט שכשהיא תסיים לצרוח כמו מטורפת אכנס פנימה אבקש סליחה על כך שלא זכרתי או ידעתי את יום הולדתה ואבטיח מתנה צנועה ואז אלך הביתה בתחושה שיצאתי בסדר .
התכנסתי בעצמי ובמחשבותי שנבהלתי כשקול רך דיבר מאחור ."היי , אני נועה , אתה החבר של שרון – יניב ." היא אפילו לא שאלה , זה היה מעין קביעת עובדה .היא התיישבה לידי על חומת האבן הנמוכה שגידרה את החצר רחב הידיים של ביתה של שרון .
במבט לאחור אני יודע שהיא היית בודדה , שלא הרגישה קשורה בדיוק כמוני . .
היא היית שונה , בוגרת יותר , מבינה , עצובה , מיסתורית ולכן לא נהנת בחברת בנות גילה אלא הרגישה רתיעה , ולכן גם נשמכתי אלייה .
במבט ראשון היא היית נראית כזאת ילדה , כזאת קטנה , נמוכה רזה מידי ושברירית אבל כשהסתכלו בעיניה ראו את חוכמת החיים שהשתקפו מהם , את ההבנה , את העניין שנאיביות אינה חלק מתכונות אופייה ."עדיף שתדבר במילים במקום לבהות בי כמו דביל ." היא אמרה וצחקה .
"את צודקת . כן, אני יניב . . את לא אמורה להיות ביומולדת שארגנתם לה ?" שאלתי מנסה להסיט את עיניי מחיוכה החמוד שחשפו שיניים לבנות עם רווחים קטנים .
שנייה אחרי שאמרתי את המילה " לה " עברה איזה יונה וחירבנה עליי . .
מזל אתם אומרים ?אולי . .
ואולי סתם בדיחה גרועה של אלוהים .
בשנייה הראשונה הרגשתי סוג של תפיחה קלה על כתפי ותהייתי האם יש כאן עוד מישהו אך הצחוק המתגלגל של נועה ומבטה על כתפי תוך כדי שהיא תופסת בחומה בשתי ידייה וצוחקת מלוא גרונה גרמו לי להביט לכיוון מקור הבעייה . .בשנייה הראשונה רציתי להרוג אותה , במקום לרוץ לבית של שרון ולהביא לי איזה נייר או לפחות לקחת את צינור המיים שבגינה ולהשפריץ עליי היא צוחקת על חשבוני . . אך צחוקה המתגלגל הדביק אותי והתחלתי לצחוק .זה בהחלט שבר את הקרח ..
מיותר לציין שהורדתי את החולצה וזרקתי אותה לפח ושהיונה המחוברנת זכתה לתודתינו כי בזכותה התחלנו לדבר על החיים . .
מסתבר שאחותה הקטנה מתה בתאונת דרכים והוריה התגרשו בעקבות זה . .
היא היית נודדת מהורה להורה כל שבוע .אחרי זה הכל זרם .
האהבה באה , וגדלה והתעצמה .
אני נזכר בכל זה ומרגיש פתאום כ"כ קטן , כאילו הכל היה מסודר ומאורגן , וידוע מראש . .כאילו בחיים לא היה לי זכות בחירה , זה הגורל שנועד לי . . לא משנה באיזה שביל או דרך אבחר , התוצאה תהיה אותה התוצאה . .
במקרה שלי התוצאה הינה כה טרגית שלפעמים אני תוהה מה ההגיון שבדברלבנתיים בעודי שקוע בזכרונות מתוקים בחוץ הגשם פסק אבל הקור רק התגבר . .
הרגשתי את אצבעות רגלי קופאות מתחת לשמיכת הפוך ובראשי עבר מחשבה שזה סוג של מטאפורה גרועה . .
קר בפנים אז קר בחוץ .
עצמתי את עיני ונרגעתי .מי יודע מה הבוקר יביא איתו . .
מי יודע . .
אם הכל מסודר ומאורגן מראש אולי ורק אולי מחר אני יעבור באור ירוק כמו כל הולך רגל שומר חוק ובטעות נהג שיכור ידרוס אותי ,
ואז אגסוס לעיתי . .
עד שהנשימה האחרונה בגופי תעזוב אותי . .
ואז או אז . .
אראה אותה שוב . . אראה את המלאך המתוק שלי !