הרעיה והמזכירה

הרעיה והמזכירה
אני המזכירה של מר עצאם עבד-אלרחמן!
בוודאי אתם מכירים את הסופר המהולל והידע ולבטח קראתם את עשרות ספריו ומאמריו בנושאים השונים. הסופר שדבריו חודרים עמוק אל תוך הלבבות!
אך אינכם מכירים אותי!
אני מבטיחה לכם כי לא תוכלו להכיר את עצאם לפני שתכירו אותי קודם לכן.
פגשתיו לראשונה לפני חמש שנים כשהלכתי למשרדו עם המלצה של אחד הידידים כדי לקבל אותי לעבודה כמזכירה פרטית. הוא נצטייר בדמיוני כאיש זקן וכבדן, אנוכי ויהיר. אך הוא היה ההפך למה שנצטייר בדמיוני: היה צעיר ונמרץ בסביבות גיל השלושים וחמש. אדם מפשוטי-העם, צנוע ונחבא אל הכלים. בקשתי מאיש המודיעין לפגוש את מר עצאם עבד-אלרחמן. הוא הצביע על דלת חדרו של עצאם בלי לטרוח לקום ממושבו ואמר: "הנה חדרו, היכנסי אליו". דפקתי על הדלת, אך לא היתה תשובה. דפקתי שוב יותר חזק אך גם לא נעניתי. דחפתי את הדלת ונכנסתי למשרדו. הוא ישב ליד השולחן ועסק בכתיבה ולא שם לב אלי. נעמדתי מול השולחן בתקווה שיתפנה אלי, והוא לא זז ולא הפסיק את כתיבתו. העזתי לפנות אליו: "אדוני! אפשר לדבר עמך לרגע?". הרים את ראשו מעל הנייר שעסק בכתיבתו והביט אלי בחיוך מהוסס. הזמין אותי לשבת ושאל: "במה אוכל לעזור לך?". הגשתי לו את מכתב ההמלצה ואמרתי: "מר עומר, שלח אותי בקשר לעבודה". הפסיקני ובקול צוהל שאל: "האם את המזכירה החדשה?". עניתי: "אם ירצה השם". קם מכסאו ולחץ את ידי בחמימות ואמר:
"נכון! חיכיתי לך,
נתתי הוראה לפנות לך חדר צמוד לחדרי.
אני מקווה שנוכל לעבוד יחד בהרמוניה ובשיתוף פעולה פורה".
הייתי מופתעת מהתלהבותו ושאלתי: "האם קבלתי את המשרה?" ענה לי תוך כדי קריאתו את מכתב ההמלצה:
"הרי את המזכירה, לשם כך באת אלי,
אני מודיע לך כי קבלת את המשרה".
עניתי: "אינך מכיר אותי עדיין ואינך מכיר את סגולותיי, לא שאלת על ניסיוני בעבודת המזכירות, לא אמרת לי במה אני אמורה לטפל ומה יהיו מסכותיי מוטב שנשוחח על כך קודם, אינך חושב?". אמרתי
חיוכו נעלם, היה מהוסס ולא ידע כיצד להגיב. לאחר מספר דקות הוא פנה אלי וכאילו היה חולם: "
האמת שאני לא יודע מה המזכירה צריכה לעשות.
אף פעם לא היתה לי מזכירה
ואף פעם לא חשבתי שתהיה לי מזכירה.
אך מנהלי- העיתון וחברי לעבודה המליצו לי על העסקת מזכירה כדי לעזור לי בארגון עבודתי.
אני תמיד מפוזר ואיני יודע לארגן את העבודה המשרדית.
אני מומחה בארגון כתביי על שיפור ענייני המדינה,
על כתיבה מדינית, צבאית וכן אני מומחה בכתיבת שירים וספרים רבים,
אך איני מצליח לארגן את שולחן עבודתי,
או לארגן את יומן הפגישות .
כל עבודתי המנהלית מבולגנת ואיני מוצא את אשר אני מחפש בניירת הרבה.
אני חושב שמזכירה תוכל לעזור לי בארגון הניירות
וכן תארגן יומן פגישותיי.
אינך חושבת שזה תפקידה של מזכירה?".
לאחר היסוס הוסיף:
"אני רוצה שתארגני את משרדי,
את ניירותיי
ואפילו את מחשבותיי ואת שכלי.
הראש שלי דומה למכשיר רדיו,
יש בו המון תחנות ואיני מצליח למקדו על תנה מסוימת.
הרדיו הזה צריך מזכירה שתכוון אותו לתחנה המתאימה.
אתן לך את המפתח למכשיר הרדיו שבראשי
ואת תדעי לארגן אותו טוב יותר ממני".
לאחר מכן הזמין עבורי ועבורו משקה קר, הביט אלי ואמר: "
בטח את מבולבלת מכל הדברים שאמרתי".
עניתי עם חיוך:
"הדברים שאמרת מאוד נכונים.
אתה יודע בדיוק את תפקידי המזכירה".
החזיר לי חיוך וזרק לעברי צרור מפתחות ואמר: "יש לך כאן המפתח לחדרך והמפתחות לארונות שבהם אני מאחסן את ניירותיי ואת כתביי. בטח יש שם ניירת, כתבות ומאמרים, טיוטות של ספרים ועוד .. ו .. ו .. איני יודע מה באמת יש כי כולם מונחים בערבוביה וללא סדר. אף פעם איני מצליח למצוא את אשר אני מחפש". לקחתי את המפתחות, העפתי מבט חטוף על משרדי ועל הניירת הרבה שבארונות ובמגירות. התכוננתי ללכת ונקבע שאתחיל את העבודה למחרת בבקר. תוך כדי יצאתי ממשרדו אמרתי: "שמי הוא מדיחה!". לחץ את ידי בחיוך וחזר לשבת ליד השולחן כדי להמשיך בכתיבתו.
כך התחלתי את עבודתי כמזכירתו של עצאם עבד-אלרחמן.

גליתי בארונות ובמגירות אלפי מסמכים וכתבות, טיוטות של ספרים ורומנים, חשבונות שלא שולמו, דוחות של מס הכנסה ו … ו .. כל האוצר הבלום הזה מונח ללא סדר, מבולגן ומוזנח ומשווע ליד מזכירה מנוסה שתוכל לארגן את כל הערבוביה הזו. עמלתי קשות במשך חדשים כדי לארגן את כל הבלגן. הצלחתי לארגן את הכל על הצד הטוב ביותר. ארגנתי גם את יומן פגישותיו. למעשה לא היה לו יומן פגישות. כל אדם או עובד שרצה לדבר עמו נכנס אליו ללא תיאום מוקדם. ארגנתי לו יומן פגישות. איש לא היה יכול להיכנס אליו ללא תיאום מוקדם עמי. עובדי העיתון ולקוחות התמרמרו וניסו להתנגד לסדרים החדשים שקבעתי. דבר לא עזר להם. כולם כאחד החרימו אותי והתייחסו אלי בעוינות רבה. עצאם לעומת-זאת הי מרוצה. לא יכול היה לעשות דבר ללא התייעצות עמי. פתאום משרדו מסודר, מבהיק בניקיונו. זר פרחים תמיד מונח את שולחנו ועציצים בפינות החדר. פתאום היה לו זמן פנוי והיה מרוכז יותר בעבודתו המקצועית. פריון עבודתו גדל, וכך גם שכרו והתמלוגים שקבל עבור ספריו וכתביו. הקפדתי על נוחיותו. הייתי סופרת אפילו את בדלי-הסיגריות שבמאפרתו כדי לדעת כמה סיגריות עישן, טעמתי מהקפה שהוגש לו כדי להיות בטוחה שהקפה מבושל כראוי. נהגתי לקנות עבורו את כל הספרים החדשים שדנו בנושאים שענינו אותו וכן הייתי עושה תקציר ממאמרי העיתונות הזרה באנגלית ובצרפתית ומגישה לו כדי לעיין בהם כרצונו. ניהלתי עבורו את כל חשבונותיו. הייתי אני זו שקבלה את התשלומים והתגמולים ששולמו לו וכן משלמת את חשבונותיו. אפילו אני זו שקבעה לו את ההוצאות האישיות שלו ואת ההוצאות של ביתו. הפכתי את משרדו לגן עדן ממש. כל יום הנחתי על שולחנו זר פרחים אדומים.

עצאם נענה לי כפי שילד נענה להוריו. היה קשור אלי קשר של תלות מוחלטת. החל לחשוב כמוני ולנהוג כפי שאני מכתיבה לו. סגל העובדים הגביר את הצקותיו לי. החלו להפיץ שמועות שאני משתלטת עליו ועל מחשבותיו וכי אני היא המאהבת שלו. אין זה נכון. אף פעם הקשר בינינו לא חרג ההקשר שבין מזכירה למעבידה. דברנו ועסקנו אך ורק בענייני עבודה. במשך כך שלושת השנים בהם עבדתי עם עצאם לא הרגשתי כלפיו רגש של אהבה ותאווה. נכון הוא שראיתי את עצמי כאחראית לו ודאגתי לו כפי שאימא דואגת לבנה. יותר מכך!! הרגשתי שאני משתלטת עליו ועל מחשבותיו.
נדמה הי לי כי הוא שייך לי,
ראשו ושכלו שייכים לי,
הרגשתי שאני היא שקדמה אותו וארגנה את חייו.
נהגתי לעבוד משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה. גם בהיותי בביתי, כל מחשבותיי היו במשרד, בעבודה ובעצאם שנשאר לעבוד על השעות המאוחרות. הייתי באה בטענות לעצמי: "אולי הוא צריך אותי, מדוע עזבתי?"
לאחר עבודה של שלושה חדשים במשרד, פגשתי את אשתו. אני חושבת שהיא נרגעה לאחר שראתה כי איני אישה יפה ואיני מושכת. היא היתה הרבה יותר יפה ממני. כל הופעתי הצביעה על אשת עבודה מסורה הרחוקה הבחורה שיש ביכולתה לכבוש את לבבות הגברים. כעבור חדשים החלה אשתו לחשוד בי ולקנא כיוון שהרגישה כי אני משתלטת על בעלה שלה. כשרצתה לקבוע עמו ולתכנן יציאה כלשהי או לראות הצגה או סרט היה אומר לה: "
בדקי קודם על מדיחה, אם אני פנוי באותו מועד.
החלה לרגל אחרי ולנסות להשפילני. נהגה לצלצל אלי מדדי פעם: "אם לא קשה לך, כשתגמרי לעבודה תביאי את השמלה שלי מהתופרת". או: "תקני עבורי מצרכי-מזון ותביאי לי הביתה". עשיתי זאת מספר פעמים, אך בסוף החלטתי לעשות סוף להשפלה הזו. סירבתי לעשות את מבוקשה ואמרתי: "אני היא המזכירה של בעלך ולא המשרתת שלך!".

אז החלה המלחמה בינינו!!
נהגה להופיע במשרד באופן פתאומי, להזיז רהיטים ממקומם, לזרוק את הפרחים שעל שולחנו, לשנות את מיקום העציצים, לסדר את המשרד כפי שהיא רוצה. רגזתי בתוך עצמי ולא הגבתי. לא ניסיתי להניא אותה ממעשיה. אך הרוגז בתוכי גבר ולא נתן לי מנוח. הייתי אומרת לעצמי:
"אני לא מתערבת בסדר של הבית שלה, אז מדוע היא מתערבת בעבודתי!!"
"לי אין בית חוץ מהמשרד. סירבתי להינשא כיוון שרציתי להתמסר רק למשרד שראיתי בו את ביתי שלי, מדוע היא מפריעה לי!!}"

באחד הימים הופיעה וניסתה להיכנס למשרדו של בעלה. אמרתי לה שעצאם עסוק וכי הוא בישיבה חשובה. הביטה אלי והתפרצה בזעם: "וכי מי את בכלל וכיצד את מעיזה למנוע ממני מלראות את בעלי? תסתלקי מכאן מיד!!". היא דחפה את הדלת, הפריעה לבעלה באמצע הישיבה כשהיא מתפרצת אליו בזעם: "מדיחה לא נתנה לי להיכנס אליך, סלק מכאן את החצופה הזו מיד, איני רוצה לראות אותה במשרד שלך!!". הוא הרגיע ופייס אותה. מאז אותו יום החלה לרדוף אותי ולהפיץ עלי שקרים באומרה שאני המאהבת של בעלה וכי אני הורסת את חייו ואת חייה.
עצאם היה מתענה. לא ידע כיצד לנהוג. רצה שלום בית עם אשתו אך לא יכול היה לפעול או לעבוד בלעדי. עליו יהיה להחליט במי הוא בוחר. בלתי-אפשרי היה שימשיך עם שתינו.
אני מצדי, הרגשתי שכל עולמי יחרב אם אעזוב את עבודתי.
אני היא זו שארגנה את המשרד,
אני היא זו שהגדילה את הכנסותיו,
אני נמצאת עמו הרבה יותר זמן מאשר עם אשתו!
אני היא זו אשר גורמת לאושרו של עצאם!
לא אוכל לעזוב אותו
והוא לא יכול לעבוד בלעדי!!
מה עלי לעשות?

כעבור שבועיים היא נכנסה למשרדי, צעקה עלי כשכולה רועדת מכעס: "תסתלקי מיד מהמשרד הזה. את מפוטרת, אם עצאם אינו יכול לגרשך, אני מגרשת אותך. אספי את תיקך והסתלקי לך, עופי לכל הרוחות". קפאתי על מקומי, הבטתי עמוקות לתוך עיניה ואמרתי: "אילו ידעתי שעצאם אינו רוצה בי לא הייתי ממתינה עד שהוא יגרש אותי, הייתי עוזבת בעצמי. את שופטת אותי ואותו לא נכון. אין לנו קשר מלבד קשרי העובדה. את אשתו והוא מכבד אותך ולא חשב אף פעם לבגוד בך, לא עמי ולא עם אף אחת אחרת. הוא לא יכול לעבוד בלעדי, הוא זקוק לי מאוד. אל תהרסי אותו. תהי הגיונית".
הקימה מהומה. כל עובדי העיתון התאספו, ובתוך תוכם היו מרוצים ממעמד זה. הם לא אהבו אותי ואת ההסדרים החדשים שהנהגתי. רצו להתפטר ממני כפי שהיא רצתה.
עצאם נעמד בינינו חסר-אונים ולא ידע מה לעשות. שמע את אשתו המגרשת אותי: "תסתלקי מכאן מיד, עופי לכל הרוחות". הוא שתק ולא הגיב. לא הגיב גם למבטי העובדים הנהנים ממהומה זו. הוא פשוט עמד כמשותק ולא הגיב.
באותו רגע ידעתי שאני אוהבת אותו!!
ידעתי שאני אוהבת את חולשתו ואת היסוסיו!!
ידעתי שאהיה אומללה בלעדיו!
אהבתי אותו!! יותר מאשר אהבת אשתו אליו
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לרצות אותו ולהקל עליו!
עזבתי אותו!!
עזבתי את המשרד שראיתי בו כביתי.
עזבתי למענו ולמען השקט הנפשי שלו.

חזרתי הביתה. סגרתי עלי את החדר ולא יצאתי במשך שבועות. הייתי אומללה ופורצת בבכי מר. חשבתי עליו, כל חלומותיי נעו סביבו. ידעתי כי אני אוהבת אותו, ידעתי שלא אוכל לחיות בלעדיו.
חזר אלי כעבור עשרים ימים.
זה היה בשעה אחת-עשרה בלילה כששמעתי דפיקות בדלת ביתי. שאלתי מי זה וקול חלש ובכיני ענה: "זה אני, עצאם".
לבשתי חלוק על כותנת הלילה שלי ופתחתי לו את הדלת. הוא נכנס. נראה זנוח, לא מגולח, פניו חיוורים, כל גופו רעד ועיניו אדומות מחוסר שינה ומבכי. נעמד מולי נאלם ומשותק. הביט אלי ואמר בקול בוכים:

איני יכול יותר,
איני יכול עבוד,
איני יכול לחשוב,
איני יכול לכתוב,
איני יכול בלעדייך,
מה עלי לעשות?
הייתי המומה!
אהבתי אותו בחולשתו!
אהבתי אתו כפי שלא אהבתי אדם מלפניו!
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לעשותו מאושר!
התקרבתי אליו ואמרתי: "אני אתך כל הזמן.
אני עומדת לצדך, ולא אעזוב אותך לעולם!
אני אוהבת אותך!!
אני שלך, עשה בי כרצונך!
אני רוצה רק אותך.
חיבק אותי חזק לחזו כשהוא מנשק כל אבר בגופי ואומר:
אני אוהב אותך
את כל חיי.
וכך הפכתי למאהבת של עצאם.
אשתו שלא רצתה בי כמזכירה נאלצה לקבל אותי כמאהבת לבעלה.
זה כל סיפורי.