הצדק עיוור

"תעזוב אותי" צרחתי ומשכתי את ידי מידו "שקרן! אידיוט! אני שונא אותך!"
והוא רק עמד שם בפנים נבוכות, לא יודע מה לומר.
"אמרת לי שאתה אוהב אותי" פרצתי בבכי.
"אני מצטער" הוא לחש. לחש כל כך חלש שבקושי שמעתי אבל אני למדתי להקשיב לו, לשמוע אותו גם כשהוא לא מדבר, לוחש לעצמו.
"אני לא חושב שאי פעם אוכל לסלוח לך" אמרתי בקול נוטף בוז וטינה ויצאתי מביתו.
הלכתי ברחוב.
סתם הלכתי לכיוון לא ידוע פשוט בשביל להעביר את הכעס, את הכאב.
החלטתי ללכת למרכז, החברים הכי טובים שלי שם, הם תמיד עוזרים לי.
כשהייתי במרחק של כמה מטרים מהמרכז וכבר ראיתי אותו בקצה הרחוב שמעתי יריה ועוד אחת ועוד אחת.
באינסטינקטים של מישהו שצפה בהרבה סדרות מתח התכופפתי על הריצפה.
לאחר כמה דקות של שקט התרוממתי.
ראיתי מסביבי את חברי מהמרכז שוכבים על האדמה.
נשמע עוד יריה אחת אחרונה ומצאתי את עצמי שוכב על על האדמה לידם.
איבדתי את ההכרה.
כשהתעוררתי האוויר היה מלא בקולות של אמבולנסים ומכוניות משטרה.
הכביש כבר לא היה מלא בחברי הפצועים כי כבר פינו אותם חוץ מאחת.
לא הכרתי אותה אישית אבל ראיתי אותה מסתובבת הרבה במרכז.
הבנתי למה לא לקחו אותה. אי אפשר להציל אותה יותר. העדיפו לקחת את הפצועים קודם.
ולמה הם לא לקחו אותי באמבולנסים? תהיתי בעודי שם לב בפעם הראשונה לכאב החד בבטני.
הסתכלתי למטה, קרבי היו פתוחים. ראיתי דם בכל מקום.
לאט העולם השחיר.
האפיל.
נעלם.
הוא היה בלוויה שלי, אני יודע את זה.
הוא בכה ושם פרחים על הקבר.
הוא עמד קרוב, ליד הורי.
ראה בדיוק איך שמו את דגל הגאווה על קברי ואיך הקריאו את ההספד.
ובכה.
בכה כי הוא באמת אהב אותי.
הוא לא התכוון לפגוע בי.
זה רק סטוץ.
הוא היה שיכור.
אותי הוא אהב.
אני הייתי החבר שלו.
הוא בכה ועקב אחרי כל הכתבות ואחרי כל המאמרים בטלוויזיה בעיתון ובאינטרנט.
הכיר את כל הטוקבקים בעל פה.
אבל רק אחד גרם לשבור את מסך המחשב לשניים מרוב כעס ותיסכול.
רק שתי מילים היו בטוקבק הזה "הצדק נעשה"

——————

את הסיפור הזה כתבתי חודש אחרי הפיגוע בבר נוער, רק אז הצלחתי לעקל את הנעשה.
מוקדש לניר ולליז ז"ל