דמעה שקופה

הן מתפרקות לאט, לאט ובהדרגה,
הן מתפרקות ובו זמנית נשברות לרסיסים קטנים,
כאילו ניפצו חלון גדול שנשבר מסערה רעה,
כאילו זעמו של ביריון השתלט עליו.
הן מחלקות את הדברים כמתפשרות, בצורה עדינה, אך מבפנים אש סערה.
הן נאבקות בעצמן, בליבן, אך הפירוק הזה חייב לקרות.
היא מגיעה לביתן, זה ששימש להן כמקלט מן העולם,
זה שהיה עד למתנת אהבתם.
כועסת , מורדת, לוקחת את חפציה ובפזיזות מכניסה לתוך הארגזים החומים..
הכעס כרגע שולט, והיא אינה נזכרת בימיהן הקסומים ברגעים היפים.
היא מזיעה ועייפה, כל כוחותיה אפסו, נשאבו ממנה, צער עמוק מתנחל לו..
על פינה גדולה.. הוא מתיישב ולא מתכוון ללכת.
הן שונות זו מזו, הפכים גמורים, אפילו בפירוקן מתנהגות אחרת.
כרגע הן מתחבקות ומתנשקות, מתעלמות מן הארגזים,
ליבן אחוז אחד בשני, אך היום קרב ובה.
היא מחפשת את השקט והשלווה שלה, ויודעת שזה לא יהיה איתה.
כשהשנייה מחפשת הנחות, וצ'אנסים חוזרים, היא מבטיחה להשתנות,
אך השניה נאבקת, בעיקר בעצמה, רוצה לא רוצה, להיות איתה, להרגיש שוב את גופה, היא מחכה לכעס, אך הוא לא בא, ליבה עטוף במילים יפות, ובמגע קסם שמעולם לא חלף..
אך הן לא יכולות לברוח מהיום, הממהר להגיע.

והנא הוא הגיע והוא העצוב מכל.
כשהן ביחד, מכניסות את כל זכרונן לתוך ארגז שלם אחד, ומעבירות לחלק האחורי של חייהן.
זה לא יכול לעצור, זה חונק, ההרגשה שמשהו צורם בגרון, הרוק לא יכול להיבלע, למשהו עמוק רוצה להיתפרץ,
מילים של תקווה נבקעות מפיהן, אך אלו הן מילים מנחמות, מלאות שקרים עצמיים, וחמלה.
הן עולות כל אחת על המראה חד כיוונית לתוך עולם משלהן, מלא דברים חדשים ועצובים, יפים ומכוערים.
מעולם לא חדלה להתפעל ממראה מטוס גדול ממריא דרך דעה שקופה, הוא ניהיה מטושטש יותר ויותר,
היא מרימה את ידה אל השמיים, ונושאת תפילה…

דרך דמעה אחת שקופה.