הבטחה של אהבה

היא פקחה את עינייה בבעתה.
היא חלמה את אותו הסיוט, שוב.
היא הרגישה שכל גופה רועד, בשעה שעינייה התחילו להתרגל לחושך ששרר בחדר.
הדמות שראתה פתאום הבהילה אותה.
היא התיישבה במיטתה, מעבירה את גופה כמה שיותר רחוק מהדמות שהייתה שם, ומחזיקה את השמיכה בידיה.
"מי אתה?", היא שאלה בפחד.
עיניו הירוקות רק החזירו לה מבט, היו בהן דמעות.
"סלחי לי", הוא לחש.
"לסלוח לך?", היא שאלה, מפוחדת כולה, אבל הרחמים השתלטו עליה, הוא נראה באמת כאילו כואב לו משהו.
הוא הנהן, עוצם את עיניו, כאילו שכאב לו לשמוע את קולה.
"על מה?", היא לחשה.
עוד ועוד דמעות זלגו מעיניו.
היא החלה להתקרב אליו לאט ובפחד, מורידה את השמיכה מעל גופה.
הוא הושיט את ידו, ואז הוריד אותה, כאילו פחד לגעת בידה.
"אני כל כך מצטער", הוא לחש בכאב, "אלינור".
היא נעצרה במקומה, מביטה בו בהלם, "איך אתה יודע איך קוראים לי?"
הוא בלע את רוקו וניגב את עיניו בידו, היא ראתה קעקוע על זרועו.
"לא הייתי צריך לבוא", הוא לחש, עוצם את עיניו, "אני מצטער, כדאי שאלך", הוא אמר, אבל לא זז ממקומו.
היא התקרבה בזהירות בזמן שעיניו עוד היו עצומות בכאב ונגעה בידו, המגע היה מחשמל.
הוא פקח את עיניו וראה אותה לידו, הוא תפס את ידה שנגעה בידו, הרים אותה לעבר פניו והריח את ידה, עוצם שוב את עיניו.
"אסור לי", הוא לחש, עיניו מתמלאות בדמעות חדשות.
היא ניגבה באצבעה את אחת הדמעות מלחיו, מרגישה שלבה יוצא ממקומו בעוד רגע, "אני לא מבינה", היא לחשה.
הוא שחרר את ידה, מביט בה בעצב.
היא הרימה את סנטרו בעזרת ידה, "אנחנו מכירים, נכון? אני מרגישה את זה", היא לחשה, ידה השנייה נוגעת בליבה, כאילו לשמור שלא יצא ממקומו.
הוא הביט בה בהלם, מהנהן.
היא הורידה את ידה במהירות, זזה צעד אחד אחורה.
"תגיד לי מי אתה", היא ביקשה.
הוא התקרב צעד אחד, נוגע בלחייה, "אפשר?", הוא שאל בלחש, קולו צרוד.
היא הנהנה פעם אחת.
הוא העביר את ידו על פניה, על מצחה, על עינייה ואפה, ושרטט את החריצים שבשפתיה, המגע הרעיד אותה, "בבקשה", היא לחשה, "רק תגיד לי מי אתה ומאיפה אני מכירה אותך".
הוא התקרב עוד צעד אחד, גופו צמוד לגופה.
הוא הוריד את ידו מפניה והעביר אותה על זרועה, היא הזיזה את זרועה בפתאומיות, מנסה ללכת עוד צעד אחד אחורה, אבל הוא תפס את מותניה בשתי ידיו, מונע ממנה ללכת, "בבקשה", הוא לחש בקול שבור.
היא עמדה קפואה, נותנת לו שוב ללטף את זרועה.
הוא התקרב ונישק את לחייה, היא הזיזה את ראשה במחאה, כששפתיו נגעו בשפתיה.
היא הרגישה כאילו שהיא לא יכולה לנשום יותר.
הוא החל לנשק את שפתיה בעדינות, ובמקום לזוז היא מצאה את עצמה מחזירה לו נשיקה באותו להט, הנשיקה הראשונה שלה, לבן אדם שהיא אפילו לא בטוחה שהיא מכירה.
הוא פקח את עיניו וזז שני צעדים אחורה, הדמעות שוב כיסו את עיניו, "מה עשיתי?", הוא לחש, ופתאום נעלם כאילו לא היה שם אף פעם.
היא עצמה את עיניה, לא יכולה לזוז ממקומה.
ואז היא פקחה שוב את עיניה והייתה פתאום במיטתה, מכוסה בשמיכה, "זה היה רק חלום?", היא לחשה בפחד, נוגעת בשפתיה.
'לא', היא החליטה, 'אם זה היה חלום לא הייתי מרגישה עדיין את הטעם של שפתיו', והיא עצמה את עינייה, נותנת לדמעות למלא את הכרית שלה.
"אלינור?", היא שמעה את אביה צועק, "קומי ילדה, את צריכה ללכת לבית הספר".
היא ניגבה את פניה מהדמעות, "אני באה", היא צעקה לאביה, משתדלת לשמור על קול רגיל.
היא התלבשה והתארגנה לביה"ס, אוזנייה לא שומעות את מה שהולך סביבה, עינייה לא רואות, וראשה משחזר את דמותו.
היא חיכתה ללילה בתקווה שהוא יופיע שוב.
היא הגיעה לביה"ס איכשהו בלי להרגיש, וכשהשיעור התחיל היא לא שמה לב למה שהיה שם.
"מה קרה לך?", הגיע אליה פתק מחברתה לשולחן.
"כלום", היא שירבטה, מחזירה אותו לחברתה ההמומה.
בצלצול היא יצאה החוצה, לא שמה לב לחברותיה שקוראות לה, לא רואה לאן היא הולכת.
עד שהיא נתקלה במישהו.
"סליחה", מלמלה, מתכוונת להמשיך.
"זה בסדר", הוא אמר, והיא הסתכלה בו בבהלה.
"אתה…", היא אמרה בהלם.
"התלמיד החדש", הוא חייך, "ירון, נעים מאוד", הוא הושיט את ידו והיא הביטה בקעקוע שהיה שם, עינייה קרועות לרווחה.
"את בסדר?", הוא שאל אחרי כמה שניות שהיא לא הגיבה.
היא רק הצביעה על הקעקוע שעל ידו.
"אה, זה", הוא מלמל, מגרד את הקעקוע עם ידו השנייה, "תמיד נושא לשאלות, האמת? אני לא יודע איך הוא הופיע שם", הוא מלמל, "יום אחד פשוט קמתי בבוקר והוא היה שם, ההורים שלי לא האמינו וחשבו שעשיתי קעקוע, אז חטפתי עונש רציני, מה שהיה לא פייר", הוא המשיך לקשקש, "וגם לא הגיוני, אם חושבים על זה, אני לא מכיר שום אלינור".
היא הצביעה על עצמה, המומה מכדי לדבר.
"מה?", הוא שאל, "גם לך קרה דבר כזה?"
"ל..לא", היא מצאה את קולה, "אתה מכיר אותי", היא לחשה, שוב מצביעה על עצמה, "אלינור".
"קוראים לך אלינור?", הוא צחק, "מגניב".
היא בלעה את רוקה, משום מה הוא לא זכר אותה.
"אפשר?", היא לחשה, מבקשת את מה שהוא עצמו ביקש אתמול בלילה, ידה על ידו.
הוא הזיז את ידו, "מה זה?", שאל, מרים את גבותיו, "הרגשת את הזרם הזה?"
היא רק הנהנה.
הוא הושיט שוב את ידו, והיא ליטפה אותה בזהירות.
"שוב זה", הוא לחש, אבל הפעם לא הזיז את ידו.
היא ליטפה את הקעקוע, מביטה בכאב בעיניו הירוקות.
"את מוצאת חן בעיני", הוא פלט פתאום, נושך את שפתיו, אף פעם הוא לא פלט את האמת כל כך בקלות, אבל היה בה משהו, הוא הרגיש כאילו שחיכה לה.
דמעה קטנה זלגה מעיניה, "אתה אמיתי?", היא שאלה בפחד, נוגעת בפניו.
הוא עמד לפתוח את פיו כדי לדבר כשהיא הורידה את ידה, "לא", לחש, מחזיר את ידה ללחיו, "אל תעזבי, כמובן שאני אמיתי", הוא הביט בה בסקרנות.
"אז פשוט חלמתי עלייך?", היא שאלה, מבולבלת, "באיזושהי דרך מעוותת ידעתי שאפגוש אותך?"
"חלמת עליי?", הוא שאל מבולבל גם הוא, "מה חלמת?"
בלי שהרגישו הם היו בקצה הנגדי של ביה"ס, המקום היה ריק.
"אני לא יודעת", היא מלמלה, "זה היה מוזר, כאילו שהכרת אותי, ואמרת שאסור לך, לא הבנתי על מה אתה מדבר, ואז…", היא לחשה, "ואז נישקת אותי, ופשוט..נעלמת", היא מלמלה בפחד.
הוא ליטף את שפתייה, והיא עצמה את עינייה, רועדת למגעו.
הוא הוריד את ידו והיא פקחה את עינייה, רואה את ראשו קרוב לראשה.
נשימותיו סחררו אותה, והיא התקרבה לעברו גם, ליבה דופק בחוזקה.
הוא נישק אותה בעדינות, זו הייתה נשיקה מסחררת בדיוק כמו הנשיקה הראשונה, והיא שוב מצאה את עצמה נסחפת.
"היי! זוג יונים! היה צלצול", אלינור שמעה את חברתה קוראת להם.
הם חייכו, מחזיקים ידיים וניגשו לעבר הכיתה.
הם התיישבו במקומם, אחד ליד השנייה, כמו בכל יום בשלושת השבועות האחרונים מאז שנפגשו.
אנשים ניסו להבין, ללא הצלחה, איך הם התאהבו כל כך מהר, והם הפסיקו מזמן לנסות להבין מה קרה בחלום שאולי לא היה חלום של אלינור.
כשיום הלימודים נגמר הם הלכו יחד לביתו, שם הכינו יחד את השיעורים שניתנו להם באותו יום.
כשסיימו ישבו יחד בחדרו, שותקים, היום נגמר במהירות כשהיו ביחד.
"אני צריכה לזוז", אלינור מלמלה כשראתה מה השעה.
"אלווה אותך", ירון קם, הולך איתה לעבר ביתה.
"אני אוהב אותך", לחש כשהגיעו.
"גם אני אותך", היא ענתה, והם התנשקו, מאושרים.
היא נכנסה לביתה, והם העיפו זה בזו מבט אחרון לאותו היום, חיוכים קטנים על פניהם.
אלינור נכנסה לביתה, מפטירה שלום קצר לעבר הוריה, והלכה לחדרה, מתארגנת לשינה.
היא נכנסה למיטתה והרגישה את עינייה נעצמות במהירות.
"אלינור?", היא שמעה לחישה ופקחה את עינייה בבהלה.
"ירון!", היא לחשה, "מה את עושה פה? אם הוריי יראו אותך פה בשעה כזו זה יהיה הסוף של שנינו".
"הם לא יראו אותי", הוא לחש בכאב, מתיישב לידה על מיטתה, "אני מבין שפגשת אותי", הוא ציין עובדה.
"מה?", היא שאלה בבלבול.
"סליחה", הוא מלמל, "עוד לא התרגלתי, כבר פגשת אותי לא בלילות"
"אני מניחה שכן", היא ענתה, עדיין לא מבינה.
"אותי פגשת ביום שלא ידעת עוד איך קוראים לי, אני אותו האחד, ולא פגשת אותי עוד פעם חוץ מהפעם ההיא, ו..עכשיו", הוא לחש, "אז אני מבין שפגשת אותי, זאת אומרת אותי השני, כי את יודעת איך קוראים לי", הוא מלמל, מביט בה, ניכר עליו שזה הוא עדיין לא בדיוק קולט את זה.
"אוה", היא לחשה, "הבנתי, אני חושבת".
הוא חייך.
"אז אתה, אתה בעצם לא קיים?", היא שאלה, מנסה לקלוט.
"לא בדיוק, אני כן קיים, רק צעיר בחודש ושלושה שבועות", הוא מלמל.
"אז כשבאת לפני שלושה שבועות, זה גם לא היה חלום? היית אמיתי? רק צעיר בחודש ועוד לא פגשתי אותך השני אז", היא אמרה, מנסה להשליט סדר בבלבול המוחלט.
"כן".
"אתה רוצה להגיד לי שיש עכשיו עוד ירון, שצעיר ממך בחודש ושלושה שבועות?"
"בדיוק", הוא חייך חיוך עקום, "והוא בטח ישן עכשיו במיטתו בשלווה בלי לדעת מה יקרה".
היא הביטה בו בשאלה.
"כשבאתי לפני שלושה שבועות", הוא ניסה להסביר, "אסור היה לי לעשות זאת, אבל לא יכולתי, לא יכולתי לא לראות אותך יותר".
"אנחנו ניפרד?", היא שאלה בפחד.
"משהו כזה, את…את תמותי בעוד חודש", הוא לחש, "בתאונת דרכים, אחרי שתצילי אותי", דמעות מילאו את עיניו.
"כשמתת", הוא לחש, "אחרי שהצלת אותי, לא יכולתי לעמוד בזה, אני לא יודע איך, אבל הגעתי לפה, וראיתי אותך, חייה..בגלל שלא הכרת אותי הבנתי שזה לפני שנפגשנו, ידעתי שאנחנו עומדים להפגש, ידעתי שהמוות שלך קרוב, ועזבתי אחרי שנישקתי אותך", הוא הסיט קצוות שיער ממצחה.
"אמרתי לעצמי שזהו, שאסור לי לחזור על זה, אבל לא יכולתי, חשבתי עלייך המון ואיכשהו הגעתי לפה עכשיו, שוב, והחלטתי שאני לא אתן לך למות שוב, לא אם אני יכול למנוע את זה".
היא הביטה בו המומה, "מה בעצם אתה אומר לי?", היא שאלה בפחד.
"שלא תעשי את זה שוב", הוא לחש, "שלא תצילי אותי, שתתני לי למות ולא תהרגי את עצמך למעני, כי אני לא יכול לחיות עם האשמה", הוא הביט בה בכאב כשדמעות זולגות מעיניו.
"בבקשה תבטיחי לי", הוא לחש, "תבטיחי לי שלא תגרמי למכונית הזו לדרוס אותך במקום אותי".