״מקליד/ה…״

״מקליד/ה…״
אותה מילה אשר מטריפה את רובנו, ואנחנו רוצים לראות על גבי מסך בווטסאפ אחרי ריב, פרידה או סתם וויכוח.
מבלי לשים לב אנחנו נכנסים לבדוק את ה״מחובר״.
נכנסים, יוצאים.. משקרים לעצמכם, מדמיינים.
בודקים כל שעה, שעתיים ומתפללים לראות את ה״מקליד/ה״ כדי להגיד את מה שיושב לכם על הלב.
ואז אתם מתפללים שהריב או הפרידה לא יגיעו.
אבל שוררת דממה, והמחובר הוא לא בשבילכם, אולי היא כבר משוחחת עם אדם אחר.
אולי אהבה חדשה, חבר חדש, חוויה חדשה ומסעירה.
ואז בלילות במיטה, אתם בוהים במסך עם השם שלה למעלה, עם התמונה הזו בצד ימין כשאתם מגדילים שוב ושוב ומחייך.
מגלגלים את השיחה למעלה, קוראים כל מילה ומילה.
יש רגעים שאתם אשכרה מחייכים מ״חחחח״ שלה כי אתם נזכרים באותה שיחה ומבינים שאולי זו הייתה אהבה.
נתת לה ללכת בגלל אגו או חוסר הבנה.
נתת לה ללכת כי לא יכולת להגיד סליחה או לתקן את העקיצה.
נתת לה ללכת כי היית אטום כשהיא פרקה.
נתת לה ללכת, כי היא ביקשה, ולא ידעת להביא את זה לביצוע.
נתת לה ללכת, כי פחדת להביע רגש כשהיא הביעה.
נתת לה ללכת, כי לא היית אתה כפי שאתה אתה איתה לבד ועם חברים.
עכשיו כל מה שנותר לך זה תקווה קטנה ששוב תראה ״מקליד/ה״.
אז החלטת לשלוח הודעה, רשמת ומחקת אלפי פעמים.
בסוף רשמת ״אוהב אותך ומתגעגע אלייך! סליחה!״
כמו כדור זה נורה, אין דרך חזרה.
פתאום אתה קולט שהיא התחברה ואתה מצפה לתשובה.. 2 הוי האפורים הפכו לכחולים, כולך בהתרגשות שהיא קראה.
אך לא הגיעה תשובה, לא הגיע התגובה.., היא התנתקה וכך גם הלב שלך כמו ממכונת ההחייאה.
אתה מת מבפנים, מבין את הטעות, מבין את הטיפשות.
איך נתת אולי לאהבת חייך לחמוק בגלל אטימות.
אז מסר לכולם אותם אנשים חסרי אומץ או חסרי הבנה.
מספיק משפט אחד, טעות אחת כדי לאבד אהבה.
תתקנו, תתנצלו, תלחמו, תוכיחי… כי ברגע שהימים חולפים ככה גם הם מבינים שבלעדיכם הם יכולים.
ואת החיים הם ימשיכו כשאתם בסרטי הווטסאפ תיהיו תקועים.
תתחברו ללב של אנשים לא לאפליקציות, תיהיו אנושיים, כי שם, בוירטואלי… לא מבינים טונים או חיוכים, שם רק מבינים ריבים.
אל תחכו ל״מקליד/ה…״ פשוט תיהיו בוגרים, אמיצים ותתקנו את הבעיה.
כי אהבה לא מתגמלת פחדנים וטיפשים, היא מחייה אמיצים.
כל אדם יודע לאהוב, אדם חכם יודע את מי.