תלמידה מצטיינת

כשהייתי ילדה לעולם לא הייתי חולקת כלום. כל פריט, כל צעצוע, היה עולם ומלואו, היה כמעט קדוש. כולם תמיד אמרו שכזאת אני, רכושנית.
והיום, עשרים שנה אחרי, אני נכנסת לבית אפוף בריח האלכוהול שנכנס לאפי משם לאוזניי ולוחש לי מה שקרה לך.
את נפלת. שוב נפלת
אני הולכת אלייך ונשכבת לצידך.
רואה את העיניים האדומות שלך, כאילו ספגו את הדם מנפשך הכואבת.
הרי אומרים שהעיניים הם הדלת לנשמה, והאדום הזה רק העצים את העובדה שצדקתי, ואין יותר כניסה.
חצי ישנה את ממלמלת לי שאת לא יכולה יותר
שאת לא יכולה להסתיר
שאת רוצה לחיות כמו בן אדם רגיל, עם בעל וילדים ועבודה. בדיוק כמו שלימד אותך העולם. ואת יקירה שלי, תלמידה מצטיינת.
אני הבנתי אותך, הו כמה הבנתי אותך. אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא תהיי שלי. כזאת אני, רכושנית, זוכרת?
נישקתי את עינייך האדומות, בפעם האחרונה.
והחלטתי שאם לא תישארי איתי לא תישארי בכלל.