תכנית ב'
תמיד כשקיבלתי משהו שהסיכויים היו אחד ל… זה תמיד היה מה שלא היית רוצה לקבל. אז תגידו לי שאני פסימית, אני כבר רגילה. פשוט כשהחיים זורקים לך בוץ לפרצוף אתה מופתע בפעם הראשונה, השנייה ואולי השלישית אבל אחר כך אתה כבר מצפה לבוץ הזה. אתה אפילו לומד איך לנקות אותו במהירות ואיך להסתיר את העצבות והעצבנות ולהמשיך הלאה בראש מורם ובגאווה. כאילו החיים אף פעם לא השפילו אותך. אני בחיים האלה סומכת רק על עצמי. כל מה שאני רוצה ותלוי בי אני יודעת אני אשיג והוא יהיה שלי. מה שלא, אני יודעת שייקח הרבה זמן עד שזה יקרה. חברים טובים הגיעו רק בתיכון למשל. הרבה מהקשרים זה עניין של מזל. שפגשת את האנשים שמתאימים לך בזמן הנכון שגרם לשניכם לדבר ולהבין שבעצם כיף לכם ביחד. מה הסיכוי להיוולד במקום שבכלל לא באותו ראש כמו שלך ובאופן כללי כולם חוסמים אותך?
אם תזכירו זוגיות מולי אז אני אשתוק. כי כזה לא היה לי. הסיכוי להיות רווק 22 שנה כבר לא כל כך גדול היום.. אבל מי לא רוצה להיות נאהב ולאהוב? מי לא מצפה לזה? הנה הדבר היחיד בחיים שאני מצפה לו ובו זמנית משהו מתגלגל בבטן. אומר לי שאולי קיבלתי כבר מספיק.. אולי זה לא בתכניות. אז אני מתכננת תכניות משלי. אני מנסה להיות בסדר עם להיות רווקה הרי בשביל מה המציאו את בנק הזרע? "ילדים יהיו לי!" אני אומרת לחברות שלי בהיסוס כשאני מספרת לי על הרגשות האפלות שלי. אני מופתעת כשאני מגלה שלא אני היחידה בתוך תוכחה מכרסמת בה הייאוש.
הכול כל כך שטחי, כאילו צריך להצטלם ולהצטייר הכי יפה שאפשר. אבל אצלי הכול מפורר בפנים. אני יודעת שבזוגיות שלי ארצה כנות ללא גבולות. עם כל הדפקות שלי אני תוהה אם הוא יברח בהליכה מנומסת או בריצה מהירה. בטוחה שגם אם אטפטף לו טיפה אחרי טיפה הוא לא יישאר. כי מי ירצה אישה עם אצבעות מוזרות של מוטציה. שדים שרודפים אחרי מאז החרם שמשך אז עשר וחצי שנים. קשב וריכוז, דיסלקציה בכמויות. טעיות כתיב, הסתמכות על מתקן הטעויות במחשב ותזכורות לעצמי שזה לא מה שמגדיר אותי. בתולה, שאף פעם לא הייתה בזוגיות? מילא בתולה, לא התנשקתי בחיים. ואם תהיה ההזדמנות, האם המילים יצאו מפי או שאני אשתתק למול האיום.
אני תוהה מתי הייאוש יתעלה על התקווה ואני אכנע ופשוט אלך לבלות לי איזה לילה עם גבר כל שהוא.
אני לא מפסיקה לעבור בין מקומות, לאתגר את עצמי. זאת לא בריחה זה חיפש אחרי האושר. לפעמים אני תוהה אם אני עושה את כל זה כדי למצוא את "האחד שלי" כמה נואש זה? אבל כל מעבר כזה רק מסביר לי יותר כמה כל זה זה רק חלום בהקיץ כי בסופו של דבר הדברים שהיו, היו רגעיים בלבד. ריגוש של רגע. מבחינתי שמחתי שאולי זה זה והיגע תורי לאהוב. אבל מבחינתו זה היה מחשבה שאולי הלילה הוא ייהנה קצת. אבל אני התמימה באמת לא שמה לב לשום דבר כשאני מתרגשת כסוף סוף מישהו רואה אותי או לפחות מעמיד פעמים.
גם כשאני מסבירה שאני לא משחקת משחקים ואני רק מחפשת קשר רציני. חלקם פשוט יסכימו איתי יגידו הכול כדי שהלילה יזרום לכיוון שהם רוצים, כשהם לא מקבלים את מה שהם רוצים הם נעלמים. משאירים אותי עם עצמי ועם מיליון רגשות מעורבים. דוחפים אותי עוד טיפה לייאוש שממשמש ומגיע.
ומצד שני כמה שהייתי ממש רוצה להאשים הכול בגברים דפוקים ובתמימות שלי. זאת אני שהאגו שלי מטופח מידי ולא מסכימה לשידוכים. במיוחד לא כאלה שרחוקים מספיק בשביל שהכול יגמר בכאב לב עצום פשוט כי אנחנו רחוקים מידי. זאת אני שמחפש טייפ מסוים של גבר ואז בסוף בוחרת בחלק מהפעמים את זה שייפגע בי.
האמת היא שאף עצה לא יכולה לעזור כאן. שום רשימת מכולת לא תעזור. היא יכולה רק לחסום את הבן אדם השני שיגיע. גם לא להיסחף עם הרגע זה לא אחד הדברים המומלצים כי זה הרבה פעמים מתכון למפגש עם הגבר הנעלם, זה אותו סוג שרוצה את הריגוש הרגעי ולא מעבר. אולי רק על ראש פתוח הייתי ממליצה עם אולי מיתון רגשות כדי להיות מסוגלת לראות הכול, הטוב והרע.
באופן כללי מומלץ מנה גדול של מזל לפגוש מישהו בזמן הנכון לשניכם. ומזל זה לא אחד הדברים שיש לי אז עד אז אמשיך לפתח תכנית ב'.
תגובות (1)
כתבת משהו מאוד אישי וכן, ומכאן עוצמתי. ואני מרגיש שאני רוצה להגיד בעיקר תודה ששיתפת. הרגשתי את הטקסט שלך דוקר לי בלב ופוצע. יש אנשים שאני מאחל להם אהבה כמו שאני מאחל לעצמי. אני מאד מקווה שתמצאי, ושלא תתיאשי, ושיום אחד תוכלי לשתף גם את זה כאן. הלוואי והיתה לי עצה חכמה.