תישאר

רחובות העיר הסואנת הבריקו משלוליות וטיפות קטנות שהשאיר הגשם הכבד לאחר שפסק.
מכוניות נסעו בקולניות, אנשים מעטים עוד הסתובבו ברחובות, קבצן ישן על ספסל בהמשך הרחוב. שום דבר לא נראה כאילו אכפת לו..
אורות הפנסים האירו את המקום וכמעט ולא היה ניתן לנחש שכ"כ מאוחר..
הם עמדו שם, שניהם. נוגעים ולא נוגעים. שתיקה כבדה שוכנת ביניהם, לא מרפה, ורק מבטיהם האומללים מצליחים לעבור דרכה.
עינייה ניתלות בו בתקווה, בבקשה.
עיניו מחזירות לה מבט שליו. הוא מחייך. היא כמעט ויכולה להרגיש בחמימות הקורנת ממנו.
"למה?" היא לוחשת, סוף סוף מצליחה להוציא מילה מפיה. מגרשת מעט את השתיקה, אך היא מיד חוזרת.
הוא לא עונה. מבטו נשאר שליו, בדיוק כמו באותו יום שממשיך לחזור אליה כל לילה, אותו סיוט.
היא רוצה להפנות את מבטה, כפי שתמיד עשתה כשהיה שותק את שתיקותיו הארוכות. אבל היא פחדה ששוב יעלם, ושהפעם לא יחזור. עיניה מתמלאות בדמעות, זה היה דבר שכבר התרגלה אליו, אך הפעם זה לא היה רק עצב.. זו הייתה תחינה חרישית – תישאר!
מבטו נשאר קפוא על מקומו, עיניו לא נחו מעיניה. היא לא מצליחה עוד להשאיר אותן במקומן והדמעות מתחילות לזלוג על לחייה האדומות מקור. תישאר.
הם עומדים כך, שעות ארוכות, נטועים על מקומם, לא זזים. רק נשימותיה הכבדות משמשות כסמל חיים. המחזה הכאיב לה, אך היא לא וויתרה, הוא לא יעלם לה, לא שוב!
אבל היא חלשה, היא תמיד וויתרה. היא לא הייתה חזקה כמוהו..
היא הפנתה את מבטה, משפילה את עיניה לריצפה. הדמעות מתגברות.
היא מרימה את ראשה, מביטה על חלון הראווה שניצב שם. בוהה בהשתקפותה. הוא לא היה שם. זה היה רק היא, ההשתקפות שלה, הלילה, והאשליה.