תזכור אותי?

"למה כול כך קשה לך להתגבר עליה?"
לחשתי באוזנו וידעתי כי הוא שמע אותי,
בימינו, הוא היחיד ששומע, אך לא לעוד זמן רב.
"הרי עליי היה כול כך קל לך להתגבר"אמרתי
ופרעתי את שיערו בתנועה מוכרת עד כאב.
"לא היית לי ברירה אלא להתגבר עלייך,
הרי, כבר לא היית פה" הוא אמר בשקט והתרחק ממני.
"אתה יודע שזאת לא אשמתי" אמרתי ונאנחתי.
"איש חוץ ממך לא אשם במותך"הוא אמר בשקט.
"נכון, הם הביאו אותך אל הקצה"הוא הסתובב לעברי אך רק לשנייה
"אבל את בחרת לקפוץ" בעיניו הייתה האשמה,
אך לא יכולתי להאשים אותו בכך, משום שהוא צודק,
אני זו שבחרה לשנות הכול.
"אתה צודק" אמרתי ופניתי לעברו.
"אבל אתה חייב להבין שאני הייתי אבודה עוד לפני שמתתי"
אמרתי וליטפתי את לחיו.
"אז את אומרת לי שכול התקופה שהכרנו את רק הולכת אותי שולל?"
הוא אמר והתרחק ממני בכעס, לא הייתי בטוחה מה עוד להגיד,
אז רק נאנחתי.
"לא" אמרתי והלכתי אחריו "באותם ימים, אתה היית היחיד שהחזיק אותי
בחיים" תפסתי בידו, מותרה שבקרוב לא תהיה לי.
"אז למה לא נשארת עוד זמן?"הוא שאל ודמעה בודדה ברחה מבין עיניו.
"נפרדנו, זוכר?" שאלתי בשקט "רבנו בגלל שאתה החלטת להקשיב לשמועות"
תפסתי את הדמעה ונשקתי לו על לחיו.
"וכשאתה לא היית שם, לא היה יותר דבר שהחזיק אותי"
אמרתי וחייכתי חיוך קטן.
"אני אתגעגע אלייך, אתה יודע?" אמרתי אחרי שתיקה קצרה.
"את אומרת את זה כאילו את הולכת" הוא אמר וצחק קלות,
אך אז קלט שאני לא מצטרפת לצחוקו.
"את הולכת?" הוא שאל בחשש.
"אני חייבת" אמרתי ודמעת רפאים ירדה במורד לחי.
"אתה כבר לא צריך אותי" עניתי כתשובה לשאלה שלא שאל אך עמדה באוויר.
"את טועה" הוא אמר "אני צריך אותך" הוא אמר וניסה לתפוס אותי,
אך כבר התחלתי להתפוגג.
"תזכור אותי?"שאלתי וחייכתי לעברו, אך הוא הפנה את מבטו בכעס.
"לנצח"שמעתי שנייה לפני שנעלמתי לחלוטין.