תהום- אהבתנו עד הסוף המר 1

לרוץ.
לרוץ, לרוץ.
אני חייבת להמשיך לרוץ.
רגלי כאבו המאמץ הגדול והלא מוכר ,ליבי פעם בפראות הרגשתי את הדם נוטף מכתפי ומגבי.
אני חייבת לבמשיך לרוץ. אבל, אני כבר לא יכולה יותר…
מעדתי, ניסיתי לקום שוב ושוב, ושוב אך ללא הצלחה קרסתי. העולם נהפך למטושטש והכאב חסם את יכולת החשיבה שלי.
קולות מעומעמים עברו בראשי כמו סכינים מפלחים את תודעתי, צחוק מריר נשמע במרחק.
וצרחה אחת, שלי.
כל דבר אחרי זה… נעשה מבולגן…, הבזקים של תמונות מתוך הכרתי צפו למוחי.
רגע אחד אני נזכרת וברגע אחר
נופלת.
שערי מצליף בפני ועננים מתרחקים ממני לאט לאט כאילו מעולם לא היו ביתי, נוצות שחורות מוכתמות בדם בכל מקום, האוויר קר כקרח מקפיא את גופי וזיכרון של נשיקה מציף את עייני בדמעות שעטו כלפי מלאה.
נפלתי.
מתתי, והעולם החשיך.
רגע לפני שנגעתי באדמה רגע לפני שחיי נלקחו,
נזכרתי. ועכשיו כבר זכרתי הכול מניצוץ בעיניים עד לדם שניקוז.
עכשיו אני יודעת, אהובה .. ואני מתחרטת על הכול.
אבל.. בין כל הכאב והסבל שעברנו בנפרד וביחד, הכי אני מצטערת.. שלא הספקתי להציל אותך.